זה כבר כמה זמן שאני לא יודעת מה לעשות עם הרטיבות שנקווית תדיר בין רגלי. בלי לחפש או להצביע על אשמים ועם כל הכבוד לאותם אשמים (שאותם לא חיפשנו ועליהם לא הצבענו), זה פשוט לא נעים. פיזית. קודם התכופפתי להרים משהו מהרצפה, באופן טבעי הרגשתי איך הכוס שלי נפתח ומניה וביה שליכט ברטולין בתחתונים.
לכן זקוקה לחכמת ההמונות המרטיבות בכלוב - מה אתן עושות??? תחתונית זה מגעיל ודי מהר מרגיש כמו סמרטוט לח בין הרגליים ולהחליף תחתונים כל הזמן זה לא פתרון. האם יש תחתונים מבד מסוים עליהם (עליהן? תחתונים זה זכר או נקבה? אני תמיד מתבלבלת) תוכלו להמליץ? שסופגים יותר?
עזרו לי, אני אובדת עצות!
תודה רבה!
*הכוונה למין ביולוגי, לא מין שאני מקיימת עם אחיותי. יש לי רק אחות אחת ואנחנו לא נוהגות לשכב.
הגעתי הערב למתחם אקספו בגני התערוכה בשביל לקבל את מנת החיסון הראשונה.
זו היתה חוויה כל כך משונה, להגיע ככה ביום שישי בערב, בחושך, לבד. לא היו הרבה אנשים והמעט שהיו נראו טרוטים והמומים כמוני. חלק היו בגפם, חלק בזוגות, חלק במשפחות. על רקע שירי פופ ורוק ישראליים, כרזה רובוטית הכריזה הנעימה למספר הבא בתור והכל היה מהיר ויעיל ובכל זאת שומדבר לא הרגיש הגיוני. יותר מהכל הרגשתי כמו בתוך הזיה אפוקליפטית בשדה תעופה נטוש.
את זמן ההמתנה אחרי הזריקה ביליתי ביחד עם עוד כמה זרים רנדומליים, תלושים. ישבנו שם שטופי אורות ניאון והילד המצוייר של 'כללית' קרץ לנו מכל הפוסטרים ואמר שכולנו שומרים אחד על השני. ואל נוכח כל האנושות ההמומה והחבולה הזאת הרגשתי פתאום משהו מטפס לי במעלה הגרון ותופס וחונק ולא עוזב.
ברגע אחד התוודעתי אל כובד השנה הזאת, המסויטת. היומיום גורם, או עוזר לי קצת להדחיק את המשמעויות העמוקות של כל זה, אבל ההשתהות מחויבת-המציאות הזו פתאום עימתה אותי עם הגודל של הדרמה שאנחנו עוברים כבר שנה. ולא יכולתי לזה.
נכנסתי לאוטו ונהגתי ולא הייתי מסוגלת לחזור הביתה. נהגתי עד למחסום הראשון ביציאה מתל אביב ואז הסתובבתי בחזרה והמשכתי לנהוג ועליתי עם האוטו לכביש שמאחורי האוניברסיטה, כי יש שם נקודת תצפית שתמיד שוברת לי את הלב ובכיתי שם כבר על כל כך הרבה דברים.
וגם הערב בכיתי שם נורא. העמדתי את האוטו ויצאתי החוצה והסתכלתי על היכל שלמה ובכיתי. לא שמתי לב שבינתיים הגיעה ניידת כי פתאום הגיח מאחורי שוטר במסיכה.
'שלום'
'שלום'
'איפה את גרה?'
'פה קרוב, ברחוב xxx'
'אז מה את עושה כאן?'
'אה... אני....' '
'את בסדר? מה קרה?'
'כן... אה... אני בסדר.. אני צריכה לספר לך למה אני ככה ומה קרה..? אני צריכה ללכת מפה..?'
'אה.. אני צריך שתנשמי אוויר רגע...'
'אני באמת בסדר.. אני פשוט...'
ואז הלטתי את הפנים בידיים והתייפחתי לשוטר שעמד מולי חסר אונים ואמרתי לו שאני מיואשת ממה שקורה מסביב במדינה ובעולם ושאני מדחיקה כל הזמן כמו כולם אבל לפעמים אני לא מצליחה להחזיק את זה יותר ושאני ממש מצטערת אדוני השוטר אני לא מתכוונת לבכות פה ככה אבל הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר ורק רציתי לנהוג ישר בכביש אבל אפילו לנהוג ישר בכביש כבר אי אפשר כי היה מחסום והייתי צריכה מקום לבכות בו, ו...'
'אני מבין.. אני יודע. בואי תשבי פה, תנשמי אוויר ואחר כך תלכי הביתה? בסדר?'
'כן, בסדר.. תודה'
והוא חזר לניידת וישב שם והסתכל עלי בזמן שאני המשכתי לבכות.
נפגשתי היום עם כמה חברות ואיכשהו השיחה הגיעה לזה שאני צריכה לבדוק איזה נקודת חן או שתיים על הזרוע, 'כי כדאי, הן נראות קצת חשודות'.
אמרתי להן שאני יודעת ושלפני כמה שנים כשהייתי בבדיקה אצל איזה רופא עור, אחרי שהתכופפתי והורדתי את התחתונים, הוא אמר שאני צריכה להיות במעקב. 'סליחה, מה? באיזה קטע התכופפת והורדת את התחתונים?' הן שאלו והחליפו מבטים.
הייתי נורא מופתעת. 'מזתומרת באיזה קטע? הוא אמר לי להתפשט ולעמוד מולו רק עם תחתונים ואז להסתובב עם הגב אליו, להתכופף ולהוריד תחתונים, כדי שהוא יוכל לראות אם יש לי גם נקודות חן בטוסיק, בין הישבנים, אז זה מה שעשיתי'.
אז מסתבר שלא, הוא לא אמור לעשות את זה ולא, אני לא אמורה להתכופף בשביל כל אחד בחלוק רופא וסטטוסקופ ושכנראה משהו אצלי מהותית משובש, אם גם בגיל 40 לא תהיתי לגבי הלגיטימיות של הבדיקה.
לכי תסבירי להן שכל מה שאני צריכה זה טון סמכותי כדי לאבד את שיקול הדעת.
נו, יו ליב יו לרן.
* לשיר יש גם גרסה מגניבה של פרינס, אבל שריל היא אחות על מלא.
ערפילים, ערפילים, ערפילים הוי שדות, שדות שבמרחב יצאו אלי קרב פרטיזנים מול אויב צמא דמים אלי קרב. כה אמרו גיבורים עת נפרדו: בוא תבוא בשורותינו, בנים על הכביש של סמולנסק צעדו ופגשוהו פנים מול פנים.
הם כיבדוהו עופרת ביער, השכיבוהו, אף איש לא חזר על כי רב היגון והצער, על הדמע הדמע המר.
יום וליל בסביבה האויבת, מתרוצץ האכזר ורועד, סערת פרטיזנים נושבת מטרידה מנוחת השודד.
לא תחזינה לזר העיניים, אל ביתו אל ישוב חזרה. ערפילים, ערפילים, ערפילים הוי, מולדת שלי יקרה.
ניצלתי הפסקה של שעה בלימודים והלכתי להתקלח. אני אוהבת לשיר במקלחת והפעם עלה לי פתאום השיר 'סקס' של מופע הארנבות של דוקטור קספר. עכשיו, אני שונאת את שלמה ארצי, אבל כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע ונזכרתי שכשהייתי בי"ב היה איזה מתנדב קנדי צעיר בשם רוברט, שהרגשתי גדולה וחזקה עליו והמילים של השיר התלבשו יופי על הזיכרון הזה. היה לי סקס במוח וכשרוברט בכה בשיר השקט, חיבקתי אותו.
אבל זכרונות, כדרכם, לא תמיד עוצרים במקום שבו הם עלו ולפעמים הם דוהרים הלאה ומפנים מקום לזכרונות אחרים.
זה היה ממש קצת אחרי שעברתי לגור בתל אביב. הייתי צעירה שמנמנה וחמה ונדלקתי נורא על איזה י"בניק תל אביבי, שהיה יושב קבוע עם עדת מעריצות בקפה השכונתי. הוא היה מתופף צעיר ואדיש, עם תלתלים שחורים ופרצוף חיוור וחמור סבר, של אחד שכבר ראה ועשה ושום דבר לא יכול להרשים אותו. היום אני מגחכת על טיפוסים כאלה אבל אז, להרף של תקופה, הוא היה כל עולמי. למה? בלי שום סיבה הגיונית, סתם כי החלטתי. חיי סבבו סביב הישיבה בקפה ביחד איתו ועם הפמליה הנקבית שלו, שהיו אסופה של ילדות חמצמצות ומתנשאות כמוהו, וסביב הנסיונות להרשים אותם. כתבתי 'הישיבה ביחד איתו'? סליחה התבלבלתי, הייתי צריכה לכתוב 'ההסתופפות למרגלותיו אל נוכח מבטיהן המתנשאים של החברות המרוצות-מעצמן שלו, בזמן שהוא לא משתין לכיוון שלי אפילו במקרה'. שעות וימים הסתפחתי אליהם, ניסיתי להשתלב במארג התלביבי-תיכוניסטי שהיה הם ויותר מהכל הייתי מושפלת. מושפלת כי הייתי קרתנית לעומתם, מבוגרת לעומתם, משעממת לעומתם, לא מושכת לעומתם, לא רצויה לעומתם, תלכי כבר לעומתם, מה את עדיין עושה כאן לעומתם, מתי תביני שאת לא צריכה להיות פה לעומתם.
אני לא זוכרת איך זה קרה, אבל בסופו של דבר הצלחתי לסחוב אותו אלי לדירה, שהיתה כמטחווי קשת מהקפה. ישבנו על המיטה שלי והרגשתי שזה המקום האחרון שהוא רוצה להיות בו, שהוא איכשהו עושה לי טובה, שהוא מרחם עלי. הייתי אכן מעוררת רחמים, אבל כנראה לא זקוקה להם, הוא גם לא באמת ריחם. בשלב מסוים הוא התרצה ונעתר לתחנונים הפיזיים שלי (כי להתחנן באמת במילים אז עוד לא ידעתי) ואני זינקתי עליו כמו שרק ידעתי לזנק על גברים. הבעיה היא שעד אליו ידעתי לזנק על גברים שהיו מעוניינים בי ואיתו זה היה, ובכן, שונה, כי הוא לא היה מעוניין בי ולכן הרגשתי שיש לי פי מיליון מה להוכיח לו. למשל, שהוא כן מעוניין בי. זה היה זיון נוראי, בעיקר כי זה לא היה זיון. לא משנה כמה ניסיתי, התתאמצתי, עליתי, ירדתי - לא עמד לו הזין. הבעת הפנים שלו לא השתנתה. לכל אורך הזמן הוא שמר על ארשת אדישה, מתנשאת, מבזה, קרה ומרוחקת ואני עבדתי קשה בשביל להציל את הכבוד האבוד שלי ונכשלתי, שוב ושוב ושוב. יותר מכל דבר אחר, הבעת הפנים שלו אמרה 'זה לא אני, זאת את'.
וזהו. בשלב מסוים התייאשתי והוא הלך ואחר כך התביישתי במשך המון המון זמן אפילו לעבור ליד הקפה. כנראה שבצדק.
והנה השיר בכל זאת שלמרות שהוא קשור בזיכרון אחר, אולי 'מעצים' יותר, הוא עדיין יהיה מעולה גם כאן.
נשברו לי שתי ציפורניים וזה טראגי ברמות אחרות. הציפורנית שלי לא מוכנה לפתוח את קליניקת הציפורניים שלה כי סגר וזה מאד קשה לי.
בימים האחרונים אני קוראת מאמרים מאד מעניינים אבל גם מאד משעממים בעת ובעונה אחת. אני לא יודעת איך זה הגיוני אבל זו עובדה.
קודם החתולים רבו בצרחות וצעקות אז זחלתי אליהם ואמרתי להם בתקיפות שגם אני חתול וניסיתי להשכין שלום. הם לא קנו את זה שגם אני חתול אבל לפחות הם הפסיקו לריב.
אני נורא חרמנית ושומדבר לא עוזר ולמרות שמישהו פה כתב שבאין ציפור שיר גם עורב הוא זמיר, לצערי אוננות זה תחליף חיוור. גם זה לא שאני באמת יכולה לסטור לעצמי או להשתין על עצמי או לחנוק את עצמי עם זין ולצחוק מעצמי כשכואב לי, או שאולי כן...? תמהני...
האם אני יכולה להיות משק אוטרקי של למעלה ולמטה? יין יינג? בקבוק קליין??
איך עשינו סמים איומים במועדונים איומים והלכנו להופעות מצחינות של להקות מצחינות ואיך נשבר לנו הלב שוב ושוב והכל היה נורא דרמטי וסוער ורקדנו על גגות העיר והרגשנו הכי קצוות שיש ותמיר אלברט אמר שהכל בגלל הבאסים ולחמי רודנר היה את הפה הכי גדול בעיר, אולי במדינה.
קיצור מה שקרה עכשיו זה שהילד (בן 9 וקצת) ואני משתוללים על הספה, כלומר יש איזה סיפור רקע של לוחם כזה ולוחמת כזאת, אבל בגדול אנחנו סתם הולכים מכות. אז אני חוטפת ממנו אגרופים בראש ובגב, ברכיות לכוס, סטירות, הוא מאכיל אותי גרביים ונעלי בית, דורך לי על הראש.. גם הוא חטף ממני יפה, כי אני לא רחמנית, או הוגנת, והעובדה שהוא צעיר ממני ונמוך ממני (והילד שלי) לא מזכה אותו ברחמים.
