The Dogs of Lust

הגעתי הערב למתחם אקספו בגני התערוכה בשביל לקבל את מנת החיסון הראשונה.

זו היתה חוויה כל כך משונה, להגיע ככה ביום שישי בערב, בחושך, לבד. לא היו הרבה אנשים והמעט שהיו נראו טרוטים והמומים כמוני. חלק היו בגפם, חלק בזוגות, חלק במשפחות. על רקע שירי פופ ורוק ישראליים, כרזה רובוטית הכריזה הנעימה למספר הבא בתור והכל היה מהיר ויעיל ובכל זאת שומדבר לא הרגיש הגיוני. יותר מהכל הרגשתי כמו בתוך הזיה אפוקליפטית בשדה תעופה נטוש.

את זמן ההמתנה אחרי הזריקה ביליתי ביחד עם עוד כמה זרים רנדומליים, תלושים. ישבנו שם שטופי אורות ניאון והילד המצוייר של 'כללית' קרץ לנו מכל הפוסטרים ואמר שכולנו שומרים אחד על השני. ואל נוכח כל האנושות ההמומה והחבולה הזאת הרגשתי פתאום משהו מטפס לי במעלה הגרון ותופס וחונק ולא עוזב.

ברגע אחד התוודעתי אל כובד השנה הזאת, המסויטת. היומיום גורם, או עוזר לי קצת להדחיק את המשמעויות העמוקות של כל זה, אבל ההשתהות מחויבת-המציאות הזו פתאום עימתה אותי עם הגודל של הדרמה שאנחנו עוברים כבר שנה. ולא יכולתי לזה.

נכנסתי לאוטו ונהגתי ולא הייתי מסוגלת לחזור הביתה. נהגתי עד למחסום הראשון ביציאה מתל אביב ואז הסתובבתי בחזרה והמשכתי לנהוג ועליתי עם האוטו לכביש שמאחורי האוניברסיטה, כי יש שם נקודת תצפית שתמיד שוברת לי את הלב ובכיתי שם כבר על כל כך הרבה דברים.

וגם הערב בכיתי שם נורא. העמדתי את האוטו ויצאתי החוצה והסתכלתי על היכל שלמה ובכיתי. לא שמתי לב שבינתיים הגיעה ניידת כי פתאום הגיח מאחורי שוטר במסיכה.

'שלום'

'שלום'

'איפה את גרה?'

'פה קרוב, ברחוב xxx'

'אז מה את עושה כאן?'

'אה... אני....' '

'את בסדר? מה קרה?' 

'כן... אה... אני בסדר.. אני צריכה לספר לך למה אני ככה ומה קרה..? אני צריכה ללכת מפה..?'

'אה.. אני צריך שתנשמי אוויר רגע...'

'אני באמת בסדר.. אני פשוט...'

ואז הלטתי את הפנים בידיים והתייפחתי לשוטר שעמד מולי חסר אונים ואמרתי לו שאני מיואשת ממה שקורה מסביב במדינה ובעולם ושאני מדחיקה כל הזמן כמו כולם אבל לפעמים אני לא מצליחה להחזיק את זה יותר ושאני ממש מצטערת אדוני השוטר אני לא מתכוונת לבכות פה ככה אבל הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר ורק רציתי לנהוג ישר בכביש אבל אפילו לנהוג ישר בכביש כבר אי אפשר כי היה מחסום והייתי צריכה מקום לבכות בו, ו...'

'אני מבין.. אני יודע. בואי תשבי פה, תנשמי אוויר ואחר כך תלכי הביתה? בסדר?'

'כן, בסדר.. תודה'

והוא חזר לניידת וישב שם והסתכל עלי בזמן שאני המשכתי לבכות.