The Dogs of Lust

אוננתי הרגע בטירוף תוך כדי צפיה בליל הכלולות של סיימון הייסטינגס ודפני ברידג'רטון. האם אני ליידי ויסלדאון?

האם כשהוא אונס לי את הפה אני צריכה לחשוב על למצוץ מהמם כדי להיות חפץ ראוי לשימוש, או לא לחשוב בכלל, כי חפץ ראוי לשימוש אינו אמור לחשוב?!

תמהני.

הילד שאל אותי מה אני מעדיפה, שהוא ימות או שאבא שלי ימות.

זה הזכיר לי שכנערה היה לי ברור שאם אבא שלי היה צריך לבחור בין להציל את אמא שלי, או אותנו, הילדים, הוא היה בוחר בה. פעם אמרתי לו את זה והוא צחק ואמר שאני מפגרת, אבל לא הכחיש, או אישר. כשסיפרתי את זה לאמא, גם היא צחקה ואמרה שברגע שהוא יציל אותה, היא תציל אותנו.

בכל אופן, לילד עניתי שבשני המקרים אהיה מאד מאד עצובה ושבורת לב, אבל שבכל מקרה לקבור הורה, זה לכאורה יותר הגיוני מאשר לקבור ילד. אני חושבת שהוא הבין את זה. אחרי כמה דקות שתיקה הוספתי שלדעתי אולי במשפחה אנחנו אף פעם לא מתים עד הסוף, כי כולנו מעורבבים אחד בתוך השני וגם שאנחנו לא צריכים לחשוב על זה כרגע. אני חושבת שגם את זה הוא הבין.

אבל העיקר שאת אבא שלו הוא שואל אם הוא מעדיף חום, או קור.

פַּעַם בַּת טַנְּטָלוֹס הָפְכָה לְסֶּלַע
שֶׁנִּצַּב עַל צוּק בִּפְרִיגִיָה;
פַּעַם בַּת פַּנְדִיוֹן הָפְכָה לִסְנוּנִית,
פָּרְשָׁה כְּנָפַיִם וְעָפָה.
וַאֲנִּי, הַלְּוַאי שֶׁאֶהְיֶה מַרְאָה,
כְּדֵּי שֶׁתָּמִיד תִּסְתַּכְּלִי עָלַי;
הַלְּוַאי שֶׁאֶהְיֶה כֻּתֹנֶת,
כְּדֵּי שֶׁתָּמִיד תִּלְבְּשִׁי אוֹתִי.
אֲנִי רוֹצֶה לַהֲפֹךְ לְמַּיִם,
כְּדֵּי לִשְּׁטֹף אֶת עוֹרֵךְ;
לַהֲפֹךְ, אִשָּׁה, לְשֶׁמֶן הַמֹר,
כְּדֵּי לִמְּשֹׁחַ אוֹתָךְ.
הַלְּוַאי אֶהְיֶה קְשׁוּט לְחָזֵךְ,
פְּנִינָה לְצַוָּארֵךְ,
סַנְדָּל -
רַק תִּדְרְכִי עָלִי.

(מתוך שותה אהבה, שירי אָנַקְרֶאוֹן מתוך ה 'אָנַקְרֶאוֹנְטֵיאָה'. תרגום שמעון בוזגלו)

מה זה אדג'ינג מטאורולוגי?

- עצירת גשמים!!!

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח וזה מצחיק כי זה נכון!!!!

(כי לתופעה הזאת שקורית עכשיו בימים האחרונים של מלא ערפל ולחות באוויר באמצע החורף, מבלי שירד גשם, קוראים 'עצירת גשמים')

זה כשאת צורחת 'מה עושים לאמא!?' בזמן שקורעים לך את הכוס מול החתולים, שממשיכים לרבוץ באדישות במרחק אפס ממך ואפילו לא טורחים לפקוח עין.

כל מה שאומרים על החיה הזאת, נכון.

מי שלא ראה אישה בת 44 רוקדת בסלון בחלוק של סבתא שלה ועושה air guitar כאילו הניינטיז עוד כאן וחולצות פלאנל איז דה שיט, לא ראה שמחת בית השואבה מימיו.

שירים לבחירתכם.

לפרנס

לתחזק את הבית

לטייל

לרפרר

הבוקר כוסתה השכונה בערפל כבד. בדרך לבית הספר הילד נגס באוויר ואמר שיש לו טעם מוזר, רטוב כזה. אמרתי לו שהוא צודק ושהאוויר רווי במים, אבל כשהוא שאל איך זה קורה אמרתי לו שאני לא באמת יודעת ושאולי ישאל את אבא כי הוא בטח ידע.

***

הסתכלתי על העורף מכמיר הלב שלו, החיוור, על החוליות המבצבצות. חשבתי לעצמי איך זה להיות ילד שגדל בעיר ועל כמה שאני לא רציתי לגדול בקיבוץ ורק חיכיתי לרגע שבו אוכל לקום וללכת. בסוף ההורים שלי עשו את זה בשבילי. תהיתי אם אני מגשימה איזה חלום על חשבונו, אם זה תמיד ככה, שאנחנו ההורים בנקודות מסוימות תמיד ננסה להגשים את עצמנו דרך הילדים שלנו. כשאני שואלת אותו אם טוב לו פה הוא עונה שכן, אבל לא תמיד אני משתכנעת. לא תמיד זה קל להפריד בינינו לבינם.

***

הרחוב הקטן שלנו נסתם כליל בגלל משאית זבל שנכנסה וחסמה את היציאה לטור מכוניות של ממהרים. אנשים רואים מה מתרחש לנגד עיניהם ועדיין נכנסים לרכב נחושים, רק כדי לעצור אחרי מטר או שניים בלי יכולת להתקדם או לחזור אחורה. אני לא מבינה את זה. עיניים להם ולא יראו. 

***

ניסיתי להמציא לעצמי כל מני התחייבויות לשנה החדשה כמו לחזור לעשות ספורט, או להפסיק לעשן, או להיות אדם טוב יותר, אבל אני לא טובה בזה. אני לא אוהבת החלטות שרירותיות ועוד פחות אוהבת להרגיש שאני חייבת לעמוד בהן. זה כמעט תמיד נידון לכישלון.