The Dogs of Lust

מזמוז ממושך של הבטן של החתול ממרחק אפס.

***

גם סופרמן לא היה מצליח לעבור בכזו מהירות ממחלצות כלבה-שנתבקשה-לשלוח-לו-תמונה-שתעשה-אותו-מאושר,
למחלצות אמא-מהוהה-שממהרת-לאסוף-את-הבן-מבית הספר-פלאס-חבר-פלאס-לחזור-הביתה-להעמיד-בצק-שמרים-לפיצה-להערב. 

מה שכן, סבירות גבוהה שסופרמן היה זוכר להוציא את הפלאג-זנב, לפני שהיה מנסה ללבוש את התחתונים שלו... 

אחרי לילה קשה הגיע יום דווקא בסדר וחשבתי על כמה אני מסורה עד העצם ל 'ניקיון' של החיים האלה, כמו גם ל 'טינופת'.

לקח לי כמה שנים טובות של טיפול, בשביל ליישב הכל בשלום ולקבל את יכולת ההתמסרות הדואלית הטוטאלית הזאת. שילמתי מחירים כבדים והתייסרתי בתהיות וחיבוטי נפש מתישים, אבל תודה לאל כבר שנים שאני אני ואני אחת, לא מפוצלת, לא שסועה, בלי בקיעים, בלי סדקים. מונוליט.

אני מתייחסת באותה מידת מסירות, כבוד ואהבה גם לצרכים ולפרקטיקות הלכאורה-אלטרנטיביים שבי, וגם לצרכים ולפרקטיקות הלכאורה-נורמטיביים שבי ואין אצלי הפרדה, או חלוקה לתאים, אין אשמה, או ייסורים. אני מסורה לכל כולי עד תום.

היה פעם ספר ילדים כזה מתוך סדרה של דני קרמן ועוד מישהו אולי, על כל מני דמויות ואישים ואחד מהם היה על ארכימדס, שכשהמציא את חוק הציפה אמרו לו 'אז מה, זה לא חדש, כל אחד יודע את זה'. אז אולי זה לא חדש וכל אחד יודע את זה, אבל אז מה, אי אפשר תמיד לחדש.

אז חשבתי לעצמי למה לא להצטלם ככה בתנוחה ממש נוחה, כשבכלל לא קר ואף אחד לא משתין עלי.

"...למשל, תראה שהאנשים שמדברים הכי הרבה על הרעב הגדול שלהם לרכּוּת, הם בדיוק אלה שדורשים עריצות. רק שהם לא יודעים איך לבטא את זה, אני מניח. אני לא מדבר על אנשים שפשוט רוצים רכות אבל סותמים את הפה. אני מדבר על אלה שלא מפסיקים לבלבל על זה את המוח. תהיה בטוח שכל עדינות בכל צורה, אפילו רק יחס הגון, יעשו להם בחילה. מצד שני, אתה גם לא יכול פשוט להתנהג אליהם בעריצות, למרות שהם סוגדים לזה, כי מדובר בפחדנים שלא מסוגלים לקחת את מה שהם באמת רוצים. אתה לומד להיות קר כמו קרח, ולמדוד כל דבר במשורה, ולקרוא לזה בשמות אחרים. שום דבר הוא לא מה שהוא כפשוטו. אפילו כשהם מתבזים בעריצות מוחלטת, הם מוכרחים להאמין שזאת אהבה. אז אתה נוגע להם בראש מדי פעם. ואז מעמיד פנים שזה לא קרה. אותו הדבר עם עריצות: אל תיתן יותר מדי. רק תבטיח את זה בעיניים שלך ותדגיש את זה בפציעות קטנות. אף פעם אל תגיע לדם."

(קאובוי של חצות מאת ג׳יימס ליאו הרליהי, 1965. תרגום: ענת עינהר)

ו 4 ימים בלי לגלח שחי.
זה לא פשוט. סתם, זה כן.

אדג'ינג זה כשאני מורעבת בבית בלי פירור לאכול והמקרר ואקום, והוא שולח לי תמונות של בורקס פריכים שהרגע יצאו מהתנור והוגשו לצד מלפפון טרי ומתפצח.

.This, my darlings, is Hell

שולט הורס שולט בונה שולט גורם לי להזמין (!) בטייקאוואי (!) בורקס ומלבי ב72 שח(!!!!!)

מילת בטחון: "וולט"

התקלחתי ונגעתי לעצמי בציצי וחשבתי עליו ופתאום הבנתי שכשאנחנו מזדיינים הוא ממעט לגעת לי בגוף, כלומר ב 'כל הגוף'. בכוס בוודאי, בגרון, בשיער, בתחת, או בירכיים - המקומות שבהכרח יהיו מחויבים במציאות של אקט ספציפי (נגיד מציצה, סטירה, חניקה, ספאנק וכולי), אבל כמעט אף פעם לא בציצי, או בבטן, או בזרועות ואז נפל לי האסימון והבנתי שזאת הפרקטיקה הכי מובהקת כנראה של להיות 'לשימושו', הלכה למעשה, מעבר לכל הפטפטת הבדסמית של 'כן אני חור תשתמש בי'. זה היה מן רגע כזה שפתאום ההבנה של מה קורה עם הגוף, התחברה להבנה של מה קורה עם הראש. כמו שפעם היו הספרונים האלה של דף מצויר, שמניחים עליו שקף ופתאום רואים את כל התמונה.

וההבנה הזו הדהימה אותי! של המגע שמצטמצם לפונקציה מאד מוגדרת. ומכיוון שאני הלוא סאקרית של הגדרות ופונקציונאליות, זה המם אותי לגמרי בפשטות שבזה, בהגיון שבזה.

ואז אמרתי לעצמי - אוקיי אם את רוצה שמישהו יגע לך בציצי כשאת מוצצת למשל, זו תהיה חייבת להיות את, אז ירדתי על הברכיים מתחת לזרם המים וניסיתי לדמות סיטואציה שבה אני מוצצת לו, בזמן שאני ממזמזת לעצמי את הציצי. בוודאות אני יכולה להגיד שזה בטח היה אחד המחזות המגוחכים ביותר שלי (אני מתחת למים, 'מוצצת' אוויר וממשמשת לעצמי את הציצי).

אבל, בהנחה וברגע האמת המשמוש העצמי שלי לא יפגום בחוויית המציצה שלו, אני חושבת שבהחלט יש עם מה לעבוד פה, בכפוף לזה שאעבוד על הקואורדינציה שלי.

נראה לי שמתישהו כבר כתבתי על זה שיש לי זוג שכנים צעירים שגרים דלת ממולי. היא פרחה צפונבונית מהודקת והוא גבוה ויפה תואר. הם בסך הכל חמודים ממש, בעיקר כשהם לא רבים בצורה מפוארת שגורמת לי הרבה מבוכה ועגמות נפש.

הקירות פה דקים ואני יכולה לשמוע את כל הקללות שרצות ביניהם והיא תמיד יורדת נמוך נורא. אחד התחביבים של הילד ושלי זה להצמד לקיר הסלון המשותף לשתי הדירות (הקיר כמובן, לא הסלון) כשזה קורה, ולהקשיב בהנאה. 'מה זה אומר שהיא אומרת לו שהוא אפס?' הוא שואל אותי. לכי תסבירי...

אף פעם לא שמעתי אותם מזדיינים ואני רוצה לקוות שזה עדיין קורה, גם אם בצורה מהוסה ושתוקה, במיטה מתחת לשמיכה. אני חושבת שעדיף היה לי לשמוע אותם מזדיינים מאשר רבים, בעיקר כי זיון זו דרך טובה יותר (לדעתי) לתעל תשוקה. מצד שני, גם הריבים שלהם נטולי תשוקה ממשית ויותר מלאים בכעס ותרעומת, אבל מה אני יודעת, הפעם האחרונה שרבתי בצעקות עם בן זוג (במקרה הזה זו היתה בת זוג) היתה לפני די הרבה שנים.

אז אני לא רבה פה, אבל ביי גוד שאני מזדיינת פה והרעש שאני עושה תמיד גורם לי מבוכה עצומה בדיעבד. בלהט האירוע אני שוכחת שאני חיה בשכונה אולטרה משפחתית, שהבניין מפוצץ משפחות וילדים, שהחלונות פתוחים ושיש לי מעמד מכובד בקהילה!

חשבתי על זה עכשיו כי פתאום השכן התחיל לשיר לעצמו, כנראה עם אוזניות, שיר לא מוכר. הוא מזייף נורא ופשוט לא אכפת לו, הוא נהנה מהחירות הווקלית. וחשבתי על כל אותן הפעמים שאנחנו נתקלים אחד/ת בשניה בחדר המדרגות, או שהם באים אלי כי הם צריכים משהו (זה קורה די הרבה) ותמיד תמיד יש את שבריר השניה הזה שבו חולפים לי במוח כל אותם רגעים של סקס פרוע ורועש, שהחרידו את אוויר השכונה השקט ואני צריכה לאסוף את עצמי קצת, כדי להיות מסוגלת לחייך בקוליות אדישה שפירושה 'אני יודעת שאתם יודעים שאני יודעת שאתם יודעים' ולהגיד שבטח, אין בעיה, קחו כמה ביצים שאתם צריכים ואין צורך שתקנו כדי להחזיר.

אחרי שאתמול שברו לי את הפות, היום לזרתי אותו וכמעט גמרתי מהעקצוצים והצריבות של הלייזר. האם אני בהריון?