"...למשל, תראה שהאנשים שמדברים הכי הרבה על הרעב הגדול שלהם לרכּוּת, הם בדיוק אלה שדורשים עריצות. רק שהם לא יודעים איך לבטא את זה, אני מניח. אני לא מדבר על אנשים שפשוט רוצים רכות אבל סותמים את הפה. אני מדבר על אלה שלא מפסיקים לבלבל על זה את המוח. תהיה בטוח שכל עדינות בכל צורה, אפילו רק יחס הגון, יעשו להם בחילה. מצד שני, אתה גם לא יכול פשוט להתנהג אליהם בעריצות, למרות שהם סוגדים לזה, כי מדובר בפחדנים שלא מסוגלים לקחת את מה שהם באמת רוצים. אתה לומד להיות קר כמו קרח, ולמדוד כל דבר במשורה, ולקרוא לזה בשמות אחרים. שום דבר הוא לא מה שהוא כפשוטו. אפילו כשהם מתבזים בעריצות מוחלטת, הם מוכרחים להאמין שזאת אהבה. אז אתה נוגע להם בראש מדי פעם. ואז מעמיד פנים שזה לא קרה. אותו הדבר עם עריצות: אל תיתן יותר מדי. רק תבטיח את זה בעיניים שלך ותדגיש את זה בפציעות קטנות. אף פעם אל תגיע לדם."
(קאובוי של חצות מאת ג׳יימס ליאו הרליהי, 1965. תרגום: ענת עינהר)
