|
|
|
✔ הורדה לברכיים באמצע ישיבה במקום העבודה
✔ עמידה בזמנים - חצי שעה לסדר, לנקות ולהתקלח
✔ המתנה ממושכת על הברכיים
✔ ליטופים
✔ פינגור עם דריכת נעל על הראש
✔ הובלה ברצועה כמו כלבה
✔ אכילת זין
✔ אכילת תחת
✔ פייספאקינג עם סטירות לכוס
✔ פייספאקינג עם פינגור
✔ פינגור עם דריכה על הצוואר
✔ ליקוק של כפות רגליים
✔ דוגי מול המראה
✔ ניקוי זין אחרי השתנה
✔ בעיטות למותן
✔ מעיכה של שריר הירך
✔ סטירות
✔ חניקות 'עצירת דם'
אני מוכנה לחורף.
שכבת במיטה ואוננת והחתולה לא קפצה לך על היד בציפורניים שלופות?
כל השאר בונוס.
לפני די הרבה זמן המוח שלי יצא מכיול בגלל הנעליים האלה. אני מאוהבת בהן, מתרגשת מהן, מתחרמנת מהן, רוצה לגדל זין רק כדי שאוכל לאונן עליהן ולהשפריץ עליהן. הן קמורות בפוינט מושלם ונטולות עקב ורק מלהסתכל עליהן נהיה לי כואב בכפות רגליים.
חשבתי איך אני נעולה בזוועות האלה בזמן שהוא מזיין אותי מאחורה וצוחק עלי כי אני לא מסוגלת לשמור על שיווי משקל ורק בוכה שכואב לי ומתקפלת כל הזמן קדימה ולצדדים כמו בובה מסמורטטת, עד שבשלב מסוים זה מתחיל לעצבן אותו נורא, אז הוא גם מתחיל להרביץ לי נוסף על כל הצרות ואני מרגישה פאטתית איימים כי אי אפשר באמת להיראות טוב עם נעליים כאלה וגם נורא כואב לי וגם אני מרגישה שאני לא מצליחה להיות זונה טובה כי אני לא מצליחה לעמוד מספיק ישר בשביל שהוא יזיין אותי ואז נמאס לו והוא זורק אותי על איזה רהיט רנדומלי וטוחן אותי כשאני במצב מאוזן ואז מוציא את הזין ומשתין עלי והשתן שלו שוטף אותי קילוחים קילוחים, את הפנים, העיניים, הפה, הצוואר, הגוף, הנעליים, ואני מאוננת תוך כדי, כמו כלבה מושתנת ואז הו אז אני מרגישה שאני מגשימה את הייעוד שלי.
הוא אמר שהטרגדיה שלי, היא שאני לא יודעת לבקש.
אז אני מבקשת. בבקשה.
ילד: תאכלי ת'לב
אני: תאכל תחת
ילד:
אני:
ילד: מה אמרת?
אני: תאכל קדחת
ילד: שקרנית זה לא מה שאמרת!!
אני: תוכיח!
🤷
אם אני מנסה להגדיר לעצמי מה אני צריכה, זה שישחקו איתי כמו שאני אוהבת.
אני מאלה שרצות על כל המגרש, מנופפות בידיים, צועקות, נותנות הוראות, מתלהבות, מתרגשות ומבעבעות, משתוללות ומשתגעות. אני אוהבת להזיע ולפעמים נדמה לי שצריך עצבים של פלדה כדי להתמודד איתי. עמד לי על קצה הלשון להגיד 'מידה של אדישות' אבל זה לא יהיה מדויק, כי באדישות יש מימד של הדיפה הלאה ועם זה אני לא מסתדרת. אני כן צריכה שיחבטו אלי את הכדור בחזרה מעבר לרשת.
ניצחון? פחות מעניין, זה הספורט שמדליק אותי.
אז חבטה אחת תספיק לי, כי בחבטה אחת יש עבורי עולם ומלואו. זה לא קשור בהסתפקות במועט, או בהסתפקות בכלל. זה קשור בדיאלוג, בהבנה של החוקים והכללים, ביכולת ובמוכנות לראות, לאבחן ולתת מענה. אין פה טקטיקה מורכבת, רק חבטה אחת בלבד ולאחריה פשוט להתבונן בי מקפיצה, זורקת ותופסת, שוקלת צעדים, מתכננת מהלכים, לפעמים זורקת ומוחאת כפיים ואז תופסת, או מסתובבת במקום ותופסת, או מגלגלת את הכדור מיד ליד ושרה שיר ולפעמים גם רוקדת ריקוד קטן, או סתם רצה בצעקות ללא מטרה לאורכו ולרחבו של השטח שלי.
ואחרי שהתעייפתי מהקרקס והעברתי את הכדור מעבר לרשת, לקלוט אותו בקלילות ובתנועת זרועה ארוכה ושלוחה, להחזיר אותו אלי, לסיבוב נוסף.
אתמול בערב אחי הקטן הרצה בזום על העבודה שלו, בפני כל מני שועי ורוזני ונשים מאד עשירות מניו יורק והיה מאד מרגש ומורט עצבים.
אחרי שהכל נגמר וכל הדודות העשירות התנתקו מהזום נשארנו רק אנחנו, בני המשפחה: אבאמא, אחות, אח, אח ואני. דיברנו עוד בערך חצי שעה על מיליון דברים והעלינו מיליון זכרונות וסיכמנו מיליון סיכומים ובכינו מצחוק ובסוף שרנו את 'מלכות החרמון' שהיה השיר האהוב על סבא בני ז"ל ולעולם ועד יהיה מורשת משפחתית, עם כל הצער שבדבר.
אני אוהבת את המשפחה שלי.
בערך בשלוש לפנות בוקר התחלף מזג האוויר.
התעוררתי ונזכרתי איך פעם לפני כבר די הרבה זמן, בכל אופן לפני הקורונה, נפגשתי עם איזה מישהו והיה פשוט מחריד.
הכל היה רע - הריחות, הטעמים, התחושות. אין דרמה, דברים כאלה קורים, הוא לא עשה שומדבר לא בסדר, הוא פשוט היה הוא ואני נתתי לזה לקרות מכל מני סיבות שכולן כאחת תלויות אך ורק בי ובדיאלוגים הפנימיים שלי.
יום או יומיים אחר כך סיפרתי לו על זה והצטמררתי מאימת הזכרון. הוא האזין ומדי פעם שאל כמה שאלות אינפורמטיביות.
כאדם רציונלי הוא בעיקר ניסה להבין למה לא עצרתי ומה עבר לי בראש וכאדם לא רציונלי ניסיתי להסביר כמיטב יכולתי ולא ממש הצלחתי.
בעצם רציתי להבריש את זה ממני והלאה ועשיתי מזה ומעצמי קצת צחוק, כי אין מה לבכות על בחירות בחיים, גם אם התוצאות שלהן גובות מחירים.
אבל הוא התייחס לזה אחרת.
כמה ימים אחרי שדיברנו הוא בא אלי. אני כבר מכירה אותו קצת והוא כבר מכיר אותי קצת ויש לנו את הדינמיקה שלנו קצת, אז חיכיתי לו כמו תמיד על הברכיים בראש מושפל.
הוא נכנס הביתה וכמו תמיד התבוננתי בציפייה מתוחה בסוליות הנעליים שלו חגות סביבי וידעתי שכמו תמיד הוא מסתכל עליי כמו נמר משחר לטרף וחוכך בדעתו איפה ואיך להתחיל. אבל אז בלי לדבר וממש לא כמו תמיד, הוא פתאום נתן לי יד והרים אותי לעמידה. בהיתי בו בעיניים עגולות, בחיי שלא הבנתי מה הוא רוצה. הוא לא חייך, אבל העיניים שלו הבהבו. בהליכה מדודה ואיטית הוא הדף אותי אחורה לחדר השינה עד שנשכבתי פרקדן על המיטה, הפשיט אותי מכל הבגדים היפים שלבשתי במיוחד בשבילו ואז זיין אותי בווניליות אפית ומרהיבה זיון ארוך, עמוק ויסודי, שביקע אותי ודחק את הטראומה ממני החוצה.
לפעמים למוח שלי לוקח זמן לעכל אפילו את הפשוט וההגיוני ביותר. אני גם ככה תמיד חושבת בקטגוריות, אז איפה ההשפלה, איפה השליטה ואיפה המכות?
"היה לי ברור שזה מה שאת צריכה", הוא אמר. וצדק.
בכל אופן, כשנזכרתי בזה בבוקר, חשבתי לעצמי שהוא קסם של בחור, לפעמים הוא מאור לבן ולפעמים הוא כישוף שְׁחוּר.
וזה הקליפ החדש של אהובתי הלוהטת קינג פרינסס שמדבר, איך לא, על כאב.
מומלץ לצפייה לכל מי שאוהב בנות יפות ומכות, שזה רובנו, לא?
ומדבר על כמה הוא מפסיד פה ואיך חותכים לו שני שליש ואני מסתכלת על השפתיים שלו זזות ושונאת את חיתוך הדיבור שלו והאופן שבו הוא הוגה מילים מסוימות ואני יודעת שאני לא יכולה לשבת שם ולו שניה נוספת, אז אני קמה מהכיסא בעודי מהנהנת ומתחילה לארוז את התיק שלי ולרגע אחד הוא חודל את עצמו מהטענות והטרוניות ושואל בפליאה 'את הולכת?' ואני אומרת שכן ושאני פשוט חייבת ללכת עכשיו. 'הכל בסדר? את בסדר?' בא לי לסטור לו עם המבט המבולבל והמבוהל הזה שלו. 'כן כן הכל בסדר זה סתם, נזכרתי במשהו, אני חייבת ללכת, אני אדבר איתך אחר כך' ויצאתי משם עם הזמזום באוזניים. ועכשיו אעבור לדבר הבא.
בוקר דוחה שבוע דוחה שומדבר לא מחובר ושומדבר לא מתחבר יש יותר מדי דברים לעשות ואני רק רוצה לישון אני שונאת את בעלי העסקים בקרית המלאכה שמחנים את הרכבי פשע שלהם על שתיים ושלוש חניות כדי לתפוס מקום אני לא יכולה לסבול את הקיטורים על המוזיאון אכלו לי שתו לי לא מתייחסים אלי מתעלמים ממני תסתום כבר את הפה שלך יא פריווילג ומרגיש לי מוזר בגוף ובמוח שכן מחווט או לא מחווט אני לא יודעת אם זה קר או חם רק כל הזמן הרגשה מחושמלת כמו שרק מדליקים את המתג ויש מן רעד כזה באוויר עשיתי פיפי קודם והחזקתי את הראש בין הידיים וחשבתי לעצמי שהכדורים שהתחלתי לקחת לפני שבוע שאמורים להיות זהים לכדורים שאני לוקחת תמיד אולי לא כאלה זהים אחרי הכל ועוד לא הדלקתי נר אחד השבוע.
