|
|
|
בדרכי לביתו של מיליונר חתיך, לעזור לו לקבל החלטה לגבי האמנות שהוא רוצה לתלות על קירות הדירה המרהיבה שלו.
במהלך הפגישה הראשונה בסטודיו, בה לבשתי בלויי סחבות כמובן, התלבט המיליונר איזו מבין 6 עבודות ענקיות תיראה הכי טוב אצלו בבית.
מיד הצעתי שנשלח את כולן אליו הביתה, נתכנס שם ונחליט ביחד; הוא, הגלריסט, האמן ואני.
בסהכ הגיוני ומתקבל על הדעת.
עכשיו אני, בוססתי מספיק בחיי פרולטרית. אני בונה על חיים נוחים ורווחה כלכלית בהקדם.
אחלו לי בהצלחה.
הגיע הסט החדש שקניתי בבלאק סייבר פירסדיי. אני לא יודעת מה דעתי עליו, לא בטוחה שיושב יפה.
כמו כן ניסיתי לשכנע את החתולים ללקק לי את כפות הידיים באקט של התמסרות, אבל הם פיהקו ובהו בי באדישות. אני לא יודעת ממי הם למדו להתנהג ככה.
החיים זה מה שקורה לך כשאת מפליגה בפורד ת'אנדרבירד 1958 האדומה שלך לאורך כביש 66 והגג מורם והרוח היבשה פורעת לך את השיער ואת חורקת גרגירי אבק בשיניים וצורחת בקולי קולות את 'טייק דה לונג וויי הום' של סופרטראמפ ותחושת חירות אדירה מפעמת בך והדם מבעבע לך בעורקים ואז את נזכרת שמישהו אמר לך לפני כמה זמן שאת ערה מדי מוקדם מדי ואת יושבת בגולף החבוטה שלך ולועסת פקק על אילון דרום בדרך לסטודיו ואין חירות וגם דם בעורקים בקושי יש אז את שמה לעצמך בספוטיפיי את 'איי לייק טו מוב איט' של ריל-טו-ריל ושמחה שלפחות את התחת את עוד יודעת להזיז.
אתמול בערב ישבתי עם הילד על השטיח אצלו בחדר ובנינו בלגו, כשברקע התנגנו שירים עבריים ישנים. על חצי מהשירים הוא שאל בהשתוממות 'מה זה המבטא הזה' ודיברנו על השפה ועל איך היא נשמעת ומתהווה ונושמת כל הזמן, כמו חיה גדולה שמשנה צורה ועל כמה היא גמישה וניתנת למניפולציה והתגעגעתי לעברית למרות שהיא כל הזמן איתי. והיתה לנו שלווה גדולה.
פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי…
וְשׁוּב הֵצִיף הַכֹּל, וְשׁוּב הַכֹּל הִסְעִיר
מִשְׁבַּר הָאֹשֶׁר וְהַדְּוָי.
אַף סֶכֶר שִׁכְחָה – בָּנִיתִי לִי מָגֵן –
הִנֵּה הָיָה כְּלֹא הָיָה.
וְעַל בִּרְכַּי אֶכְרַע עַל שְׂפַת אֲגַם סוֹאֵן
לִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ לִרְוָיָה.
רחל בלובשטיין (רחל המשוררת)
תל-אביב, 13.4.25
אני כלבה גרידית. תמיד רוצה יותר, גם אם הרגע קיבלתי.
אני כלבה בכושר. ממשיכה לכרות לעצמי בורות, באין מפריע.
אני כלבה של פרנקנשטיין. עשויה מחלקים של אנשים אחרים.
אני כלבה נמרצת. היכן שיש עצמות, שם אני נוברת.
אני כלבה רגזנית. אני נובחת הרבה ולא אוהבת ליטופים.
אני כלבה נמנמנית, אני תמיד נרדמת. צריך לצעוק עלי ולהפליק לי כדי שאתעורר.
אני כלבת ציד. מצביעה קדימה עם האף ולא זזה מהמקום.
וכל זה באמת לא משנה. אני כלבה טובה.
כתבתי פה פעם מתישהו על מודולציות ועל כמה זה חלק מהחיים שלי. האמת היא, שאני זקוקה לזה כמו אוויר לנשימה ואני לא יודעת איך לחיות אחרת.
קמתי בבוקר והייתי אמא למופת, כזאת שמכינה ומארגנת ומסדרת ומביאה את הילד לבצפר מתוקתקת, אפילו שאין לי באמת בשביל מה להתלבש יפה, כי עבודה מהבית וכל זה. אני אוהבת את מבטי הקנאה של האמהות האחרות ואני אוהבת את המבטים הרעבים של האבות האחרים, זה משמח אותי.
אחר כך הלכתי לרופא וקיבלתי דיאגנוזה מבאסת ותכנית טיפולים שהולכת לעלות לי המון ממון והתבאסתי רצח, כי מאיפה כל זה נופל עלי עכשיו ולמי יש כח לכל הדרמות האלה. הכל בסדר ואני לא עומדת למות, לא יותר מכל בן תמותה אחר בכל אופן, אבל זה בא רע. זה לא שימח אותי.
אז ביקשתי את רשותו למצוץ לו, כי אין דבר שמרים אותי יותר, מלרדת על ארבע מול הזין שלו. הוא הסכים.
בזמן שחיכיתי לו על הברכיים, לבושה בקצת ברזלים וקצת עור שחור, חשבתי לעצמי שהמנגנון אצלי הוא בסך הכל די פשוט, מבלי להכנס לפסיכולוגיזציה מיותרת:
ככל שזה יותר נמוך, אני יותר שמחה.
ככל שזה יותר מלוכלך, אני יותר שמחה.
ככל שזה יותר אגרסיבי, אני יותר שמחה.
ככל שזה יותר מועך ומקמט, אני יותר שמחה.
ככל שזה יותר מצמית, אני יותר שמחה.
ולהיות שמחה זה סבבה, אבל אני אוהבת להיות יותר שמחה.
היה רגע שהוא תפס אותי בשיער בכעס (כי הכעסתי על אמת) ועיקם לי את הראש חזק ממש ושמעתי-הרגשתי כמה 'קנאקים' טובים כאלה בצוואר. הוא סובב אותי כמו פורפרה אחורה קדימה קדימה אחורה, פייספאקינג פוסיפאקינג וואטאברפאקינג, בכלל בלי לדבר רק בלסמן לי סימנים. גם חטפתי די הרבה מכות, חזקות, מהלב, עם כוונה.
אושר גדול חברים, אושר גדול.
במונית בדרך הביתה, כשכל הפרצוף שלי מסריח מבורדל, כי אשכים מזיעים וזרע וברטולין שהייתי צריכה ללקלק לו מהידיים, הרגשתי שאני ממשיכה לטפטף קצת מהכוס ועם מה שלבשתי שבקושי כיסה טפח, ידעתי שאשאיר כתם על המושב. כשיצאתי מהמונית העפתי מבט אחורה, השארתי כתם על מושב.
הגעתי הביתה והחלפתי בחזרה לבגדים של אמא למופת, כזאת שמכינה ומארגנת ומסדרת ואוספת את הילד מבצפר מתוקתקת, אפילו שאין לי באמת בשביל מה להתלבש יפה, כי עבודה מהבית וכל זה.
מה שכן, אני אזכור לשטוף את הפה לפני שאנשק איתו את הילד שלי.
היום קפצתי למשרד. העמדה שלי בי לייק:
עכשיו נזכרתי בנילס, שהגיע מסקנדינביה במטוס ולא על גב של אווז לבן.
אני הייתי בכתה י"א והוא היה תמיר ומוזהב, ארך גפיים וירוק עיניים. רך ומתגנב כמו חתול גמיש, מתפנק ומפתה, מציע הצעות בלי אף סימן שאלה, כולו סימני קריאה מתאווים.
היה לו זין יפהפה, עבה ולא נימול, שביקע הרבה בנות קיבוץ והרבה מתנדבות, בלי יותר מדי סנטימנטים, אבל עם המון צ'ארם.
באחד מערבי שישי בדיסקו בקיבוץ עמדנו ביחד בראש גרם המדרגות, ליד דלת הכניסה. היה חם ולח ושמלת הויסקוזה הדקיקה הסגולה שלבשתי נצמדה לי לעור. הוא הסתכל עלי במבט זומם וספק-אמר-ספק-תהה: 'לוק אט יור סקין.. איט איז סו ווט..'. הוא הרשה לעצמו להעביר יד איטית על הצוואר שלי ועל עצמות הבריח.
תמיד בסוף כל יום שישי כזה, אחרי שכבר היו נועלים את הדלתות של הדיסקו, היינו מתגודדים מתחת למדרגות וממשיכים לשתות ולעשן. ערב-רב של צעירים, בני שכבה, מתנדבים. חלק היו צריכים ללכת לתורנות חליבת בוקר אז העדיפו לנצל שעות ערות במקום לחזור לחדר, חלק חיכו שיפתחו את חדר האוכל כדי לחטוף משהו לאכול לפני שנופלים לשנת שיכורים ואני? אני תמיד התקשיתי לגמור את הלילה ולחזור לפרוזאיות של הבוקר ונהניתי למשוך רגעים אחרונים של לשחק ב 'נדמה לי'.
העברתי גם אני יד על הצוואר של נילס ואמרתי לו 'סו וואט, יו אר אולסו ווט'. הוא חייך ואמר 'סו, ההנהלה, מייבי ווי קן גט ווט טוגת'ר?'
אני זוכרת שהסתובבתי עם הגב אליו, השענתי את הידיים על מעקה הברזל הקר, קימרתי את עצמי והבלטתי את התחת ככה שיהיה לו יותר קל לחדור. הוא חדר.
הרכנתי ראש וראיתי את כל החבר'ה שישבו למטה עם הגב אלינו. אני לא יודעת אם הם שמו לב או לא, כי את הסיפור שהסתובב בקיבוץ אחר כך שנילס זיין את ההנהלה על המדרגות של הדיסקו, אני דאגתי לספר.
זה היה זיון קצר מאד וגס מאד ואחר כך נשארנו חברים טובים במשך שנים.
ואז הוא בא לבקר בישראל. כבר גרתי בתל אביב, בדירת חדר וחצי בחלק הצפוני של העיר. היה לי אוטו והיה לי מקצוע והיו לי פחות הזדמנויות למשוך את הלילה ולשחק ב 'נדמה לי'. נפגשנו לשתות ב 'סטפן בראון' ושתינו על פני אלפי שקלים ואלפי שעות ואלפי תכניות ממולמלות ובסוף לקחנו מונית אלי הביתה ונפלנו למיטה וניסינו להזדיין במשך המון זמן. מרוב האלכוהול הזין שלו לא עמד בכלל ואני הייתי לדעתי משותקת. אחרי שהתייאשנו מהזין שלו, הוא דחף לי לכוס את כפות הידיים עד למרפקים בערך. אני זוכרת בעיקר חיכוכים לחים שבשלב מסוים נהיו חיכוכים יבשים, אני זוכרת שריטות, אני זוכרת דחיקות ודחיפות, אבל אני לא זוכרת שום כאב. צחקנו מלא ואז נרדמנו.
בבוקר קמתי לעשות פיפי ואני זוכרת שהיה לי קשה ללכת. אני גם זוכרת שמשהו שם למטה בהתחלה התנגד להשתנה, התנגד להרפיה, אני לא יודעת להגיד אם זה היה מעצור בשלפוחית השתן, או הכוס שלי שנתפס. טיפות השתן הראשונות שהשתחררו במאמץ גדול הרגישו כמו לבה, או ברזל מלובן. הכאב היה בלתי נסבל.
אני לא יודעת איך צלחתי את ההשתנה הזאת, אבל כשניגבתי ממש ממש ממש ממש בעדינות, יותר הספגתי מאשר ניגבתי, ראיתי שנייר הטואלט היה מלא דם וידעתי שזה לא מחזור. כשחזרתי כאובה לחדר השינה שמתי לב שכל הקיר מעל לראש המיטה, מרוח גם הוא בדם.
ובינות לכל המריחות והכתמים התנוססה בבירור, בחדות, טביעת כף יד גדולה, אדומה.
כמה ימים אחר כך טסנו בהליקופטר שהטיס חבר שלו משדה התעופה 'עטרות' לאילת ומשם חצינו את הגבול לסיני.
אבל יותר לא הזדיינו.
דווקא כשלחץ הדם גבוה מדי, הדוקטור הטוב לא מאשר את התרופה.
פאק מי עם העיניים הכחולות המתות שלך, שיהרגו גם אותי בנשימה ונשיקה בלי חרטה ובלי רחמים.
פאק מי עם החזיונות, החלומות, הייסורים, הראש השבור והנפש המסוכסכת.
פאק מי בחשבונות וחישובים, בתכניות ואומדנים, בנקמות ובשקרים ובאמיתות החצויות.
פאק מי בטינופת של גדת הנהר, בזוהמה של החצרות האחוריות, בלהבות הפלדה ועשן המדורות.
פאק מי בלוע קנה מכונת הירייה, בלהב הסכין, ביד קשה ולב שחור.
פאק מי בכותפות העור של אקדח, בחולצות כותנה לבנות, במגפיים מסומרות וכבדות.
פאק מי פאק מי פאק מי טומי שלבי.
פאק מי ברוחות הרפאים המשתוחחות בצללים, ביד האדומה, בדיאלקט הנודד.
פאק מי בפנקסי רשימות, בירידים, בפקודה, פאק מי באילוף.
פאק מי כמו כלבה מוקסמת של צוענים, פאק מי בעצב שאינו ניתן לריפוי.
פאק מי מחוסר ברירה טומי שלבי, פאק מי כי אין דרך אחרת טומי שלבי, פאק מי פאק מי פאק מי טומי שלבי.
פאק מי לייק א וורקינג קלאס מן, פאק מי כמו גבר שפתח את הדלת ולחץ יד עם השטן ועבר אותו.
