לפני 4 שנים. 25 בנובמבר 2020 בשעה 11:29
***
The Dogs of Lust
לפני 4 שנים. 24 בנובמבר 2020 בשעה 8:17
כשאת מחכה על הברכיים בתנוחת הכלבה הטובה, לבושה במיטב מחלצות הפטיש והוא נכנס ומעיר משהו על זה שיש כסף על השידה בכניסה, אל ואני חוזרת אל (!) תתלוצצי ש "כל אחד וכמה שהוא שווה", אחרת תתעוררי בבוקר עם כאב עז ומוצדק בעצם הלחי השמאלית. ואם כן החלטת להתלוצץ (את לא לומדת מטעויות הא?!), לפחות תדאגי שיהיו שם יותר מ50 שח.
* לפחות הפעם חיכית כמו שצריך ולא במטבח, כמו בפעם הקודמת. אבל עקומת הלמידה שלך חייבת להשתפר.
לפני 4 שנים. 15 בנובמבר 2020 בשעה 18:37
רציתי לכתוב על סקס ושיגועים, אבל האמת שאין לי מצברוח בכלל. אחר הצהריים רחצתי כלים ואמרתי לעצמי - תראי אותך, בת 44 ורוחצת את אותם הסירים כל הזמן. לא נמאס לך לרחוץ את אותם הסירים? ותהיתי ביני לבין עצמי אם הייתי רוצה לרחוץ סירים אחרים, או אם הייתי רוצה מטבח אחר, או מרצפות אחרות. לא ידעתי להגיד.
אחר כך בא חבר של הילד לבקר. הילד היה עליז ושמח ונרגש (הוא אוהב לארח חברים) ואני הכנתי פיצה והכל היה ממש בסדר. אבל אחרי שהחבר הלך, הילד נפל למלנכוליה ואמר שהוא עצוב והוא לא יודע למה תמיד הוא מרגיש ככה אצלי, אבל אצל אבא הוא בסדר. אחרי בכי חרישי והרבה חיבוקים התחלפה המלנכוליה בהתקף אלרגיה, שהתחלף בהתקף חרדה אדיר ועכשיו אנחנו על הספה, הוא שוכב עם הראש עלי, רועד כמו עלה נידף ועושה נשימות שלימדתי אותו לעשות, בזמן שאני לוחשת לו 'ששששש.... ששששש....' כמו שהייתי עושה, כשהיה פעוט והתקשה להירדם.
והכי אני מצטערת על האופן שבו עזבתי את הבית, למרות שהייתי צריכה. זה כבר שבע שנים ועדיין האשמה מצליפה בי ללא רחם. ועם כל התקף חרדה של הילד, כשהוא שואל למה אצלי הוא מרגיש ככה ולא אצל אבא, תמיד עומד לי על קצה הלשון להגיד לו 'אהוב שלי אני מצטערת אני כל כך כל כך מצטערת אני מצטערת שהלכתי בלי להגיד אני מצטערת שנעלמתי לך ולאבא פתאום אני מצטערת שלא הסתכלתי עליכם אני מצטערת שהלכתי אני כל כך כל כך מצטערת. זה באשמתי'.
לפני 4 שנים. 13 בנובמבר 2020 בשעה 10:25
אתמול בערב דיברתי עם אח שלי על קשקושי בדסמ והוא המציא בדיחה שאני צחקתי ממנה שלוש שעות, אבל כשחלקתי אותה עם חברים בקהילה, הם גלגלו עיניים. זה הולך ככה -
שני זוגות קשישים יושבים בגינה.
זקן א' לזקן ב': 'תגיד, זאת הסאבית שלך?'
זקן ב' לזקן א': 'לא, זאת הסבתית שלי'
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח נו לא מצחיק?????
לפני 4 שנים. 12 בנובמבר 2020 בשעה 18:54
היום גיליתי שכשאני צופה בסדרה שמעניינת אותי ממש, אני יכולה לצפות בה אך ורק בישיבה, אבל כשאני צופה בסדרה שמעניינת אותי ככה-ככה, אני מיד זולגת למנח שכיבה ונרדמת תוך שניה.
אבל לא על זה רציתי לכתוב. אני רוצה לכתוב על השלום. סליחה לא, אני לא רוצה לכתוב על השלום, אני רוצה לכתוב על סבא שלי. אבל גם זה לא נכון, אני רוצה לכתוב על עוד זיכרון, שאותו מעולם לא הדחקתי.
הפעם הראשונה שמצצתי היתה בכתה י'. אני חושבת שהזדיינתי לראשונה בגיל ככ צעיר, שלא הבנתי שאת הנקניקיה הזאת אפשר (או צריך) לדחוף גם לפה. בכל אופן, מדי רביעי היה אוטובוס שעובר בקיבוצי העמק ומעמיס את המתנדבים בכל קיבוץ לדיסקו של רמת דוד. אותו האוטובוס היה מפזר אותם בחזרה בסביבות 24:00 כשהם הלומים, מסמורטטים ובלתי שמישים.
לא אחת כוניתי על ידי חבריי 'אור לגויים', על שום חיבתי לערלים ולהסתבכויות איתם. מקום העבודה שלי בקיבוץ היה במטבח של חדר האוכל, ביחד עם צביר מתנדבים מכובד. היה לנו הוויי, היה לנו כיף, היה לנו אש, היה לנו קיבוץ גלויות. שיאו של כל שבוע היה הנסיעה לרמת דוד, ששברה את השגרה וסיפקה תנאים אידיאליים להתפרקות.
באחד מלילות רביעי, חזרנו לקיבוץ עדיין טעונים והמשכנו למגורי המתנדבים כדי למצוא מה לעשות. 'אנחנו' היינו ארבעה מתנדבים גברים ואני. אחד מהם הציע לשחק 'אמת או חובה' (המשחק הזה פשוט שזור בחיי כמו חוט השני) וכולנו הסכמנו. מסובבים, שואלים, 'אמת'. 'אמת', 'אמת', 'אמת'. היו שם ארבעה סטים של אשכים, אבל לאף אחד לא היו את הביצים להגיד חובה.
אז כשהגיע תורי אמרתי 'חובה'. דיוויד, בחור סקוטי חביב בגווני ורוד-כתום, ידע לנצל הזדמנות כמו שצריך, הסתכל עלי במבט אומד ואמר 'חובה עלייך לקחת אותי לדשא מאחורה ולהעניק לי טיפול של זונה תאילנדית'. לא הייתי סגורה על מה בדיוק עושה זונה תאילנדית, או איפה זה תאילנד בכלל, על אחת כמה וכמה מודעות לניצול, אונס וכל זה. מה שכן ידעתי, זה שאני חייבת להיות הזונה התאילנדית הכי שווה, שהרכיכה הקטנה ידעה אי פעם.
הישרתי אליו מבט מתריס ואמרתי: 'לטס גו'.
נדמה לי שזה היה לקראת סוף הקיץ, כי היינו בבגדים קצרים והדשא היה לח, אבל בזיכרון שלי יש גם קצת רעד, אולי כבר היה קצת קריר, אולי זה היה מהתרגשות. השכבתי אותו על הגב, נעמדתי מעליו בפישוק ולאט לאט ירדתי לכריעה. הידיים שלו התרוממו ותפסו לי את המותניים, מנסות לדחוק אותי על הזין שלו. העפתי אותן ואמרתי לו באיטיות רכה - 'יו. דונט. טאצ'. מי'. הוא צחק ושוב תפס לי את המותניים. תפסתי לו את הלחיים ביד ימין ושוב אמרתי, לאט, מדגישה כל מילה - 'יו. דונט. טאצ'. מי. אונלי. איי. טאצ'. יו'. הידיים שלו נשמטו מהמותניים שלי אל הדשא. הוא שכב שם המום. אני חושבת שאז הרגשתי בפעם הראשונה בחיים מה זה כוח ומה זה שכרון כוח ותהיתי לגבי הקלות שבה תבעתי לעצמי את הכוח הזה. תהיתי לגבי כמה רחוק אוכל לקחת את התביעה הזו לכוח מול הגבר הזה ששכב שם למרגלותיי, מתנשף, מצפה.
זמזמתי לעצמי איזה שיר בזמן שהפשטתי אותו. הגוף הלבן והחלק שלו זהר בחושך כמו פרוז'קטור, על רקע האפלולית הלחה של הדשא.
התחלתי לשרוט לו את החזה. חשבתי שבטח זה מה שזונות תאילנדיות עושות, אבל די מהר איבדתי בזה עניין. הזין שלו עמד, אבל ידעתי שאני לא אזדיין איתו, כי היה לי בראש שזונות תאילנדיות לא מזדיינות, אלא עושות רק מה שהן רוצות וכמובן, בלי שייגעו בהן.
הוא גנח. הידקתי כף יד לפה שלו ואמרתי, הפעם בקול רגיל לחלוטין - 'דונט מייק א סאונד. נוט א סינגל סאונד'. הרגשתי את הבל הנשימה המתלעלעת שלו על פנים כף היד שלי. הסתכלתי עליו והוא עפעף בהסכמה. הרגשתי שאני שחקנית בסרט ואני עכשיו בתפקיד שיביא לי את האוסקר. צבטתי לו את הפטמות חזק נורא, על ההתחלה. מי בכלל ידע משהו על כאב, או הדרגתיות, או תשומת לב. הגוף שלו התעוות והוא ייבב. הסתכלתי עליו והזכרתי לו 'נוט א סינגל סאונד'. הוא הנהן. במבט לאחור אני חושבת שיותר משהוא נהנה, הוא ממש פחד. זה מצחיק שלפעמים אנחנו מבקשים משהו ולא יודעים בכלל מה ביקשנו, או איך נקבל את הדבר הזה שביקשנו, או איך נהיה אחרי שזה כבר יעבור אותנו.
הסתכלתי על הזין שלו שעדיין עמד והתחיל לזהור טיפות בחשיכה. תפסתי לו את הביצים והתחלתי ללוש, כמו בצק, כמו פלסטלינה. בלי רחמים. מעכתי, מוללתי, הידקתי, שיחררתי. וחוזר חלילה. הוא התפתל לי מתחת לידיים ואני התמלאתי פליאה כי מצאתי צעצוע. מצאתי איזה מן יצור כזה, שבצורה כל כך משונה ולא מובנת ופלסטית, נמעך לי בין הידיים.
אני לא יודעת מאיפה בא לי הרעיון להכניס את הזין שלו לפה, אבל זה הרגיש לי כמו גראנד פינאלה ראוי של זונה תאילנדית. לא היה לו זין גדול מדי, ככה שהפה הלא-מיומן שלי לא היה צריך לעבוד קשה מדי בשביל להוכיח שהוא טוב. אחרי כמה שאיבות ואולי קצת שיניים הוא גמר. לא בפה שלי חס וחלילה. כשהרגשתי שהוא מתקרב התרחקתי והשלמתי את העבודה עם היד.
ואז, כמה דקות התאוששות, או אולי חצי שעה התאוששות, שעברו בהתארגנות שקטה ונבוכה שלו, ובהייה שקטה ונבובה שלי. כשחזרנו למועדון של המתנדבים הוא היה ריק. נפרדנו באמירת לילה טוב אגבית והתפזרנו. היתה לי קצת הליכה מהשכונה של המתנדבים, לחדר שלי בשכונה של שכבת הנעורים. כבר כמעט התחיל הלפני-בוקר והשקט הקיבוצי הדמום הופר וחשבתי לעצמי 'תראי מה זה החיים האלה. תראי איזה זונה תאילנדית מהממת היית'. לא הצלחתי לחשוב יותר מזה.
אחר כך היה לי קשה לאכול כמה ימים. אולי לא היה לי תיאבון. אולי לא התחשק לי להרגיש דברים בפה שלי.
לפני 4 שנים. 11 בנובמבר 2020 בשעה 13:24
אני לומדת כל היום ונאבקת בכתיבה. כתבתי כמה דברים מוצלחים בינתיים, אבל עכשיו יבשה הבאר ונגמר לי מה להגיד בלי לגלוש לקלישאות.
ונדמה לי, או כך אני מקווה לפחות, שמי מכם שיטרח ושיהיה לו מה להגיד, עשוי לעזור לי להתניע מחדש. כן, זה קצת ניצול של הזמן והאינטלקט שלכם, אבל לא נורא.
מי שבעניין - אנא צפו בקליפ הזה של סיה.
בלי לשפוט את איכות השיר או איכות הקליפ, תראו אם עולים לכם פה קונפליקטים תרבותיים, או סתירות אידיאולוגיות או ערכיות. אעריך מאד תגובות לפוסט ולא אדומות או סגולות כי אני מקווה שאם יתפתח דיון, זה יעזור לי אף יותר (ניצול עד הסוף).
ואם אף אחד לא יתייחס, לפחות הרווחנו קליפ מהמם.
המון המון תודה!
לפני 4 שנים. 11 בנובמבר 2020 בשעה 7:59
כותבת איזה מיני מאמר על קליפים של קייטי פרי, מדונה וכריסטינה אגילרה, פחות משנה כרגע מה ולמה. אבל מדונה, אלוהים אדירים, מדונה. כמעט ושכחתי ממנה.
קליפ שכנערה הפך אותי לגמרי ושינה לי סדרי עולם ותפיסות.
לפני 4 שנים. 10 בנובמבר 2020 בשעה 17:59
ממש עכשיו תוך כדי שאני מכינה שקשוקה, התגנב עלי איזה זיכרון שכנראה עבדתי מאד חזק בלשכוח אותו ופתאום הוא נעמד על רגליים אחוריות במאחורה של המוח ומתחיל להשתולל וזה לא נעים לי. אולי הוא מבקש כבוד ויחס. אולי אגאל אותו מהאנונימיות והאילמות שנכפתה עליו. אבל בשביל זה אני צריכה לספר את הסיפור כולו וכנראה שזה מה שאעשה.
גרתי אז בבייג'ין ולפרקים הרגשתי מאד בודדה. לא תמיד, אבל כשזה הכה זה לא ריחם. בכל אופן, כדי להפיג את הבדידות הייתי משוטטת בכל מני פורומים של וואינט, אזוטריים יותר או פחות. אחד מהחביבים עלי היה 'פורום מוזיקה ישראלית' ושמה פגשתי אותו. הוא היה דמות מוכרת, הערצתי אותו בנערותי, אדם מסוכסך, מוזיקאי מחונן, גאון משוגע, בלתי נסבל. התחלנו לדבר בפורום וכשהשרשור נגמר והשיחה דעכה שלחתי לו מייל והצעתי שנמשיך לדבר. מהר מאד נסחפנו למערבולת מטורפת של שיחות ממושכות אל תוך הלילה או הבוקר, הצהרות אהבה קורעות לב, דרמות של בכי וקנאה, הזדקקות מוצהרת, תלות טוטאלית.
לא היה לי הרבה כסף ולא תכננתי לבקר בארץ, אבל בשבילו הפכתי הכל ובאתי לביקור של שבועיים, שהיו המשך ישיר ואינטנסיבי לכל הוירטואליה שקדמה להם. אחרי שחזרתי לסין הכל היה הרבה יותר קשה. בתום השהות שלי שם שבתי ארצה בלי גרוש על התחת, אבל עם נחישות בלתי מתפשרת להיות איתו ויהי מה.
הכל נורא מתארך אז אקצר. חייתי בסיוט מתמשך של הזייה פסיכוטית. ברחתי ממנו ואז הוא ברח ממני. רדפתי אחריו בשעות לא שעות. הלכנו מכות בלילה באמצע רחוב לוינסקי. ישנתי בגשם על גג הבניין כשאני מכוסה בשמיכה דקה ומעיל, כי הוא היה צורח מתוך שינה. הוא ניגן מלא בגיטרה הבלונדינית שלו. זיינתי אותו 'כמו חייל' כי ככה הוא רצה. דיברתי עם המשטרה כשהם רצו לעצור אותו על אי תשלום מזונות. דיברתי עם ההורים שלו כשהוא לא היה מסוגל להוציא מילה מהפה. דיברתי עם הילדים שלו כשהוא לא היה מסוגל להוציא מילה מהפה. דיברתי בשביל שנינו כשהוא לא היה מסוגל להוציא מילה מהפה.
ואז הוא עבר לירושלים. ואז הוא התאשפז בכפר שאול. והייתי נוסעת לבקר אותו ויושבת שם על הדשא ביחד איתו והיינו מדברים צוחקים ומתתי מפחד כל הזמן שהיינו שם.
התחלתי לחפש בירושלים דירה וזה היה אחר מכל מה שהכרתי בתל אביב. והייתי לבד והייתי לבד והייתי לבד.
וזה הזכרון - מצאתי איזו מודעה לדירה שאין לי מושג איפה היא היתה והגעתי לשם והיו שם שותף ושותפה והדירה היתה לא משהו בכלל, ישנה כזאת עם אווירה של סטלנים וכל מני שטיחים ושרשראות תלויות על הקירות. אבל היה לי שם טוב, ונעים, ומוגן. וישבתי שם קצת ועוד קצת ועוד הרבה. ישבתי שם כל אחר הצוהריים והערב. ישבתי שם ודיברתי איתם והרגשתי שזה כבר לא משנה אם אני אגור בדירה הזאת או לא, כי אני כבר חלק ממה שקורה שם, מהדירה, מהשותפות. ישבתי שם מספיק זמן בשביל להאמין שיש דבר כזה להרגיש שייכת, או לרצות להרגיש שייכת. ולא רציתי ללכת משם ובאמת לא הלכתי משם עד שכבר היה ממש ממש מאוחר וכל הזמן הזה שהייתי שם הם לא נתנו לי להרגיש לרגע אחד שאני לא רצויה.
והיום כשחשבתי על זה פתאום נתקפתי בושה אדירה בדיעבד, כי פתאום הבנתי כמה זה נואש היה מצדי, וכמה זה בטח היה נראה להם דפוק ומי זאת הבחורה המשונה הזאת שנתקעת פה כל כך הרבה שעות ומה בכלל היא רוצה מאיתנו? מה היא צריכה מאיתנו?
כשהלכתי משם סוף כל סוף, ידעתי שאני לא אשמע מהם וקצת התביישתי בעצמי.
וזהו. אח''כ הוא ניסה להתאבד ואני הבנתי שהמקום שלי הוא לא ירושלים.
לפני 4 שנים. 7 בנובמבר 2020 בשעה 11:48
בְּפִיךָ הַמְּנַשֵּׁק,
בְּאַגָּנְךָ הֶחָזָק,
בְּמוֹ יָדֶיךָ הָאוֹחֲזוֹת בְּשֶׁלִּי מִשְׁנֵי עֲבָרַי,
בִּכְלִי הַזַּיִן הַיָּפֶה וְהַנֶּהְדָּר שֶׁלְּךָ,
בְּאֶצְבְּעוֹתֶיךָ הַנּוֹגְעוֹת רַכּוֹת בִּשְׁעָרַי,
מְפַזְּרוֹת אוֹתוֹ עַל חֶלְקַת הַכָּרִית הַמְּרִיחָה שֶׁלְּךָ -
הֶעֱבַרְתָּ אוֹתִי גֶּשֶׁר שָׁבוּר.
וּכְמוֹ גּוֹלֵשׁ הַשַּׁב אֵל הָעֹמֶק כְּדֵי לַחֲזֹר בְּגָל
חָצִית אֶת רָכַס הַמִּים שֶׁהִתְרוֹמֵם אֵלֶיךָ
פַּעַם אַחַר פַּעַם
חוֹתֵךְ שׁוֹרוֹת לִבְנוֹת שֶׁל קֶצֶף
בְּלַהַב גַּלְשָׁן בְּצֶבַע טוּרְקִיז.
נִשְׁבַּעַתְּ,
רָאִיתִי אוֹתוֹ מִתְרוֹמֵם,
גַּבּוֹ אֵלַי,
פָּנָיו - אֶל סַנְוֵרֵי הַשֶּׁמֶשׁ,
מִזְדַּקֵּף וְנִשְׁבָּר בְּאֶמְצַע גַּל
קוֹצֵף אֵלָיו מִלְּפָנִים.
נֶעְמַדְתִּי בַּנְּקוּדָה הֲכִי גְּבוֹהָה בַּחוֹף
וְצִלַּמְתִּי
אֶת הִשְׁפְּרִיץ
אפרת מישורי. מתוך: מישל, אגדת קיץ, ספר בכתובים
לפני 4 שנים. 2 בנובמבר 2020 בשעה 12:03
במקום לשנוץ אחרי שהוא הרביץ לי וטחן אותי מכל כיוון, אני צריכה לעמוד ולקשט 35 קאפקייקס.
*"זה נשמע כמו אפטר-קייקס", הוא אמר. לא צחקתי.