רציתי לכתוב על סקס ושיגועים, אבל האמת שאין לי מצברוח בכלל. אחר הצהריים רחצתי כלים ואמרתי לעצמי - תראי אותך, בת 44 ורוחצת את אותם הסירים כל הזמן. לא נמאס לך לרחוץ את אותם הסירים? ותהיתי ביני לבין עצמי אם הייתי רוצה לרחוץ סירים אחרים, או אם הייתי רוצה מטבח אחר, או מרצפות אחרות. לא ידעתי להגיד.
אחר כך בא חבר של הילד לבקר. הילד היה עליז ושמח ונרגש (הוא אוהב לארח חברים) ואני הכנתי פיצה והכל היה ממש בסדר. אבל אחרי שהחבר הלך, הילד נפל למלנכוליה ואמר שהוא עצוב והוא לא יודע למה תמיד הוא מרגיש ככה אצלי, אבל אצל אבא הוא בסדר. אחרי בכי חרישי והרבה חיבוקים התחלפה המלנכוליה בהתקף אלרגיה, שהתחלף בהתקף חרדה אדיר ועכשיו אנחנו על הספה, הוא שוכב עם הראש עלי, רועד כמו עלה נידף ועושה נשימות שלימדתי אותו לעשות, בזמן שאני לוחשת לו 'ששששש.... ששששש....' כמו שהייתי עושה, כשהיה פעוט והתקשה להירדם.
והכי אני מצטערת על האופן שבו עזבתי את הבית, למרות שהייתי צריכה. זה כבר שבע שנים ועדיין האשמה מצליפה בי ללא רחם. ועם כל התקף חרדה של הילד, כשהוא שואל למה אצלי הוא מרגיש ככה ולא אצל אבא, תמיד עומד לי על קצה הלשון להגיד לו 'אהוב שלי אני מצטערת אני כל כך כל כך מצטערת אני מצטערת שהלכתי בלי להגיד אני מצטערת שנעלמתי לך ולאבא פתאום אני מצטערת שלא הסתכלתי עליכם אני מצטערת שהלכתי אני כל כך כל כך מצטערת. זה באשמתי'.
