אני זוכרת שהתחלתי לאונן באופן יזום מרגע שהבנתי שזה נעים, ככה סביבות גיל 4 נראה לי, כמו כולם. הפורנו שלי היו סרטים מצוירים וספרי ילדים ומה שהיה הכי מחרמן אותי היו אילוסטרציות של אקססיביות על צורותיה, נניח אכילה או דחיסה עד עילפון (הו האגדה על הגדיים שדחפו אבנים בבטן הזאב ותפרו אותה אח''כ), תעופה מהירה מדי או בגובה רב מדי (מונגר המעופף) ועוד. מעולם לא ירדתי לשורש העניין כי לא עניין אותי הלמה. האיך היה פשוט - הייתי נשכבת במיטה (בבית הילדים בדכ) על הבטן, מצליבה רגליים, מתחככת במזרון וסוחטת לעצמי את הדגדגן בהצמדת הירכיים עד גמירה חמודה. אני לא יודעת להגיד אם הייתי ילדה מינית או לא, אבל זה מה שהייתי עושה.
בכל אופן, עברו כמה שנים ובחופש הגדול של כתה ח' נדלקתי על יואב שהיה 'חייל בודד' בקיבוץ. הייתי אז בת 14 וחצי והוא היה הכי חתיך שראיתי מימי והרגשתי שאני חייבת להשיג אותו. באותו חופש אישרו לנו לראשונה להכנס לדיסקו של הקיבוץ ואני זוכרת שמדי שישי הייתי לובשת את מיטב מחלצות הילדות שלי ויוצאת למועדון כדי לעשות עליו פוזות. היה לו חבר טוב, דניאל, שאיזה שישי אחד קלטתי שמסתכל עלי בעיניים רעבות וממרפק את יואב שיסתכל עלי גם כן. התחרמנתי מזה רצח והבנתי שמשהו נתפס.
יואב גם היה מצייר ממש יפה והחלטתי שזה קרס ראוי. צהריים אחד בדרך מחדר האוכל פגשתי אותו על המדרכה. נעמדתי מולו ובלי הרבה נייסיטיז ביקשתי שיצייר לי "את הציור הזה שציירת של כדור הארץ עם הידיים של השלד, מה שתלוי אצל נטע ומיכל בחדר". אני חושבת שהוא היה קצת בהלם אבל הסכים. כמובן.
אחרי שבוע הוא אמר שהציור מוכן ושאבוא אליו לחדר. הגעתי נסערת ונרגשת ביום שבת בצהריים, ישר מהבריכה, בשיער רטוב ועור חם ויבש, נוטפת ריח כלור ונעורים. ישבנו שם די הרבה זמן, דיברנו שטויות והקשבנו ל-אר.אי.אם והרגשתי שככה נראים החיים באמת ורציתי שהם לא ייגמרו לעולם.
שבוע לאחר מכן היתה חתונה בחדר האוכל. הוא נשען על השיש ליד עמדת הסודה והמים הקרים ובחן אותי וידעתי שהברזל הזה לא יהיה חם יותר ממה שהוא עכשיו. כשניגשתי לשתות בלב הולם וכוס קטן ומפרפר הוא משך אותי אליו והצמיד אותי לנשיקה שמנשקים רק כשצעירים ובוערים. יצאנו משם מעורבבים אחד בשניה והתגלגלנו במדרכות עד שנתקענו על גדר של אחד הגנונים ושם המשכנו להתמזמז כאילו אין פין ופות בעולם, אלא רק נשיקות ונגיעות.
די מהר עברנו מדריי האמפס לזיונים, שהיו מגומגמים ובוסריים ונהדרים. נפרדתי ממנו אחרי בערך חצי שנה כי מיציתי את העניין. הוא היה שולח לי מכתבים קורעי לב מהצבא וזה כאב לי מאד, אבל לא מספיק בשביל לרצות לחזור אליו.
בסוף י"ב נסענו כל הכתה ליוון, ביחד עם עוד מסיימי י"ב מקיבוצים אחרים (בזמני זה היה מן קטע כזה של התנועה הקיבוצית). באחד הערבים האחרונים עשינו מדורה בחוף ושיחקנו אמת או חובה. רון, שהיה בן כתה שלי מהקיבוץ ושהיה לי סוג של קראש עליו (ושלימים גם היינו קצת ביחד והזדיינו אבל זה ממש היה כמו גילוי עריות), סובב את הבקבוק, שנעצר עלי. "אמת או חובה?". "חובה". "חובה עלייך לספר משהו אחד שאת ממש מתחרטת עליו". חשבתי לעצמי מה יביא לי הכי הרבה קרדיט אצלו וירים את קרני בעיניו "אני מתחרטת שאיבדתי את הבתולין בגיל כמעט-15 כשהייתי חברה של יואב. זה היה מוקדם מדי ולא הייתי מוכנה". רון הסתכל עלי במבט חדש ומעריך "וואו ההנהלה, זה ממש יפה מה שאמרת עכשיו".
וחשבתי לעצמי כמה זה קל, כמה הוא קל, כמה אני לא מתחרטת.
אז אחרי כל הרעש והצלצולים וההמתנה שלי ארוזה בצביר קורים וחוטים שחורים שהיו תירוץ לבגד, הוא לא הגיע. ככה זה, החיים חזקים יותר מכל מתווה. אניוואיי, החלפתי למשהו נוח יותר. הוא יודע שהוא יכול לשים על זה את הידיים שלו מתי שהוא רק רוצה.
זה לא קשור להשפלות, או להתפלשויות, או להיטנפויות, או לזחילות, או למבוכות, או לנוזלים או לשוםדבר כזה. זה קשור לאופן שבו אני מחזיקה את עצמי, או אמורה להחזיק את עצמי על פי הקוד שלי. נורא מעצבנות אותי דפיקות הלב וההזעה, מרגיז אותי הכישלון בלהחזיק פאסון, אני צועקת על עצמי בלב 'תני לעצמך שתי סטירות לחי ותתאפסי על עצמך יא גרועה!' ולרוב זה עובד, כלומר תמיד זה עובד. הפרפורים הבלתי נסבלים האלה לא נמשכים יותר מכמה דקות וטוב שכך כי עבורי זה הגיהינום עלי אדמות, אז אני ממהרת לעבור הלאה, או יותר נכון למטה, לרצפה, כי שם אני נרגעת. זה קטע, כי נניח בכל מה שקשור במנטאלי או בפיזי אין לי שום בעיה עם כלום, מראש אני אומרת אין לי שליטה ומתמסרת ואין לי אגו בקונסטלציות האלה (בכל קונסטלציה אחרת אוהו כמה אגו יש לי) אז אין על מה לדרוך. אבל בהתרגשות אני לא עומדת. לפעמים אני מרגישה שזה מסוכן לי ממש, בגלל שהכל אצלי ואיתי תמיד בווליום מאד גבוה ואז אני מתישה את עצמי ואני שונאת להיות מותשת מעצמי. בכלל, אני בעד כלכלת אנרגיה מדודה ומחושבת ושונאת שהורסים לי את התכניות.
והוא תמיד תמיד תמיד הורס לי את התכניות. איי זה פשוט גרוע.
יצאתי לרוץ ב1130 כי כיוונתי שעון ל0530 אבל חזרתי לישון בגלל שהחתולים היו איתי במיטה. למי שלא יודע, פעולתו של חתול ישן היא כמו פעולתה של גלולת שינה, כך שהמשכתי לישון כמכושפת עד 1030!
בכל אופן אני אדם אימפולסיבי ורציתי לרוץ אז זה מה שקרה. היה נורא. זוועה. החלטה גרועה מאד. מה שכן, כל פעם מחדש אני מגלה עד כמה ריצה (וספורט בכלל) מחרמנים אותי. על עצמי, על הסביבה, על הכל. זה כל כך מטומטם, אני רצה ורק רוצה להזדיין. מזיעה ורוצה להזדיין. מקללת ומתנשפת ורוצה להזדיין. אני גם הכי זונה כשאני רצה כי בגלל שהכל מודלק (לא בקטע של דלקת אלא בקטע של רדאר), כל תנועה וצליל נטענים במיליון וולטים. אז אני מתנשפת וגונחת חזק בכוונה כדי שישמעו ויתהו אם ככה אני נשמעת כשאני מזדיינת. אני נעצרת ליד הברזיה ושוטפת את כולי במים בקטע הוליוודי (כן כולל השפרצות והסרת כובע מצחיה ונפנוף השיער) להיות רטובה מספיק בשביל העוברים והשבים. אני מורידה את הגופייה ונשארת עם חזיית הריצה כדי שכל העולם יראה את הבטן המזיעה שלי וידמיין את עצמו מלקק את הזיעה ממני. אני לא רזה במיוחד, די פחזניה וכשאני רצה כל רכות-המתניים שלי מעכסת-מתעגלת מול כל מי שרוצה לראות ולחשוב איך הוא תופס אותי כשאני חלקלקה וחמקמקה. זה האגו טריפ הכי מזוקק שיש.
אז היתה היום ריצה באמת מבישה מבחינת סיבולת לב ריאה, אבל אפית לגמרי מבחינת אנרגיה מינית. מה שכן, כשעליתי במדרגות הביתה, קרסתי בין הקומה השניה לשלישית כי זה כבר היה ממש מוגזם. שהיתי שם כמה דקות בשביל המוראל, צילמתי ואז גירדתי את עצמי הלאה.
רוב החיים שלי זה החלטות גרועות ותמונות מעולות. אני מאושרת.
הבוקר בדרך לסטודיו ספוטיפיי נתן לי את השיר הזה של רפאבליקה 'בייבי איים רדי טו גו' ובבת אחת דמיינתי אותך מחטיף לי ואיבדתי ריכוז. כתבתי לך על זה ושגיתי פעמיים בשם של הלהקה, פעם אחת בגלל האוטוקורקט ופעם שניה כי התבלבלתי וכל פעם חזרתי ותיקנתי וזה הצחיק אותך ובצדק. מאותו רגע כל היום שלי התחרבש לגמרי כי רק רציתי אותך ממש. בדרך לפגישה של 15 שהיתה נורא חשובה לא הייתי מסוגלת לחשוב על שומדבר אחר מלבד הזין שלך מתחת למכנסיים המחויטים שאתה לובש. דמיינתי אותו רך ושקט ומכונס בעצמו, הרחתי אותו בתוך הראש שלי והרגשתי אותו על קצה הלשון שלי, חם וחלק ומתוק. ממתק של גדולות.
כשנגמרה הפגישה חשבתי לעצמי שאני קרובה למשרד שלך ואולי אבוא סתם, בלי שאמרת לי לבוא ואחכה לך על הברכיים בשירותים, בהפתעה. נורא רציתי, אבל גם פחדתי. מצד אחד חשבתי לעצמי, איזה גבר לא ירצה שכלבה תחכה לו בהפתעה על ארבע בשירותים, למציצה באמצע יום עבודה, אבל מצד שני זה ליטול לעצמי חירות, לייצר מצב חד משמעי, חסר התחשבות, סוג של לקחת שליטה. מצד שלישי, הרגעתי את עצמי, אם תנוח עליך הרוח לא תפספס הזדמנות לסמס לי שאני חוצפנית ולקפל את עצמי ולעוף הביתה. העובדה שמצאתי חניה כמעט ממש מתחת לבניין היטתה את הכף.
עליתי, נכנסתי לשירותים, התמקמתי (על הברכיים כמובן) וסימסתי לך אם אתה במשרד ואם אתה צריך פיפי. ענית בסמיילי צוחק 'את מפגרת'. המשכתי '... כי אם כן, אני בשירותים. החלטתי שאם הזין שלך לא מביא את עצמו לפה שלי, הפה שלי יביא את עצמו לזין שלך'. הלב שלי דהר כמו עדר מוסטנגים והזעתי כמו משוגעת ואני לא יודעת למה, כי לא היתה לי שום בעיה שתחפף אותי הביתה. אתה הרי יודע שאי אפשר להשפיל אותי ולהעליב אותי, כי הכל משמח אותי וטבעי לי. גם הנמוך, גם הלמטה, גם הלקחת את המאמצים שלי ולהתעלם מהם. 'אני בשיחה. תמתיני'. המתנתי, אני לא יודעת כמה זמן. ואז - 'אני בא'.
נכנסת לשירותים. בקושי הייתי מסוגלת להרים את הראש וללכסן אליך מבט נחשי. הייתי כל כך שמחה וחרמנית והרגשתי שהחיוך המטורף שלי עוד שניה מפלח לי את הפנים לחצי. התקרבת אלי והצמדת את החלציים הלוהטים שלך לפרצוף המתנשף שלי. הספגתי את עצמי במכנסיים שלך, שאפתי אותך עמוק לריאות, נדמה לי שכמעט בכיתי מרוב הודיה. תפסת אותי בעורף או אולי לא ממש בעורף אלא במאחורה של הגולגולת והצמדת אותי אליך עוד יותר. אני חושבת שאם הייתי מתה באותו רגע מחנק, הייתי מתה מאושרת. רציתי לאכול לך את המכנסיים אבל לא רציתי להשאיר עליך סימנים של ריר. אני חושבת שהרגשת שאני באמת על הקצה, או שסתם רצית כבר לדחוף את הזין לפה שלי, כך או כך אני בסדר עם שתי האפשרויות. פתחת את המכנסיים ושיחררת את הזין ישר לאמצע הפרצוף שלי. הכנסתי אותו לפה ונהיה לי רעש לבן במוח. אני אפילו לא יודעת אם זאת היתה מציצה טובה או לא, אני לא יודעת אם עשיתי את זה בשבילי או בשבילך, אני לא יודעת כמה זמן זה לקח, אני לא יודעת מה קרה דוקטור זה כל מה שאני זוכרת. נדמה לי שגנחתי די הרבה למרות שבטח רציתי לבכות כי זה היה יותר מדי. אני יודעת שכל פעם שדחקת את הזין שלך עד לשקדים שלי, לא רציתי שתצא אלא דמיינתי איך הוא ממשיך ומחורר את עצמו דרך העורף שלי החוצה. כל פעם שהוצאת אותו ממני הרגישה כמו נצח ורק רציתי שתדחוף אותו שוב פנימה.
גמרת לי על הפרצוף כשכף יד שמאל שלך מועכת לי את המצח ואת העיניים ותהיתי אם אתה מדמיין ככה פרצוף של מישהי אחרת, או שזה סתם בשביל התנוחה. זה לא ממש שינה לי הרבה. הוצאתי את הלשון ומתחתי אותה למקסימום, בזמן שמילאת אותי בזרע המהמם והטעים שלך.
לא ניגבתי את הפרצוף. אני בחיים לא מנגבת את הזרע שלך ממני.
אחכ קצת השתוללתי. אני לא גאה בזה, אבל מה אני יכולה לעשות כשאתה עומד מולי כולך אתה ואתה כזה אתה עם הגוף הזה והפרצוף הזה, שכל מה שבא לי זה לעשות לך דברים איומים ונוראים ובכלל לא מקובלים לזמן ולמקום ולקונסטלציה. היית צריך לעקם לי את היד אחורה וללפות אותי באחיזת ברזל כדי שארגע. 'אתה יודע שזה רק מדליק אותי יותר, נכון?' זה הצחיק אותך והכאבת לי עוד קצת. 'שששששש.. את אישה משוגעת' אמרת.
וואו טוב עד עכשיו החזקתי מעמד ממש יפה, אבל היום נשברתי. נמאס לי אני לא יכולה יותר עם הסגר הזה, אני פשוט לא מצליחה להבין איך אני אמורה לשרוד עוד כל כך הרבה זמן בלי שהוא ישרמט אותי כהוגן. הוא אומר שברגע שהסגר ייגמר הוא יבוא לשבור אותי ומוודא שאני שומרת על עצמי ולא נדבקת בקורונה. איך אדבק בקורונה???? אני בקושי יוצאת מהבית וגם כשאני יוצאת מהבית אני מניילנת את עצמי רק כי הדבר היחידי שיש לי בראש זה 'מילא לאבד את חוש הריח והטעם ולחטוף שבץ וסוכרת ומה לא, אבל לא להזדיין איתו??? לא לזחול למרגלותיו??? לא לאכול את התחת המתוק שלו ולהיחנק על הזין המרהיב שלו???? לא לסבול מנחת זרועו המושלמת בזרועות?????? לא לחטוף ממנו סטירה כי שוב אמרתי משהו לא במקום או לא אמרתי שום דבר או הייתי ממש מהממת פשוט התחשק לו????????'
השתבשתי לגמרי, אני לא מצליחה לעשות שום דבר מלבד לחשוב על זיונים איתו. זהו. גם כל הזמן אני מדמיינת את העיניים הזוממות שלו עלי אז בכלל אני נהיית מטומטמת לגמרי כי לא משנה מה ולאן, ארגיש שהוא מזיין אותי עם העיניים, אז זה חרמנות בלתי פוסקת בכלל. כל זה משחק לי במוח ברמות אחרות ובא לי לשרוט את עצמי מבפנים במזלג מרוב תסכול ויאוש. היום חברה סיפרה איזה סיפור קשה על זה שכשהיא היתה נערה יום אחד אבא שלה חזר הביתה והיא לא זוכרת למה אבל הוא הוריד לה סטירה נוראית. אמרתי לה שאני ממש מקנאה בה (הכל טוב היא חברה טובה, אני לא אדם רגיש, היא מבינה, אני מעניקה בדרכים אחרות).
בכל אופן אז אני עושה דברים כדי לנסות למסמס את כל האנרגיה הליבידינאלית המיותרת והמעכבת הזאת אבל זה לא באמת מצליח לי כי אני מרמה את עצמי כל הזמן. נניח אני אומרת למה שלא תרקדי קצת בסלון בכיף שלך (הילד הלך לישון אצל חבר) אז אני מורידה בגדים ושמה שירים ממש שערורייתיים (מבחינתי) ותוך שניה או שתיים הכל נהיה מטונף אבל על אמת. למשל השיר הזה שבלי להתכוון או אולי אם להתכוון ובכל מקרה בהפתעה, הוא הכי סליז שיש. משם זה כמובן רק התדרדר.
וגם החלטתי לוותר על להתלבש בצורה ראויה. בניגוד לעצה של חברה שאמרה 'תחליפי תחליפי', לילד שאמר 'אמא את נראית מגוחך' ולו שאמר 'גם לחנות של ויצו צריך שיהיו קווים אדומים' התהלכתי ככה כל היום וניצלתי הזדמנויות לתחוב ידיים לאזור החלציים (מילה טובה מאד חלציים).
