יצאתי לרוץ ב1130 כי כיוונתי שעון ל0530 אבל חזרתי לישון בגלל שהחתולים היו איתי במיטה. למי שלא יודע, פעולתו של חתול ישן היא כמו פעולתה של גלולת שינה, כך שהמשכתי לישון כמכושפת עד 1030!
בכל אופן אני אדם אימפולסיבי ורציתי לרוץ אז זה מה שקרה. היה נורא. זוועה. החלטה גרועה מאד. מה שכן, כל פעם מחדש אני מגלה עד כמה ריצה (וספורט בכלל) מחרמנים אותי. על עצמי, על הסביבה, על הכל. זה כל כך מטומטם, אני רצה ורק רוצה להזדיין. מזיעה ורוצה להזדיין. מקללת ומתנשפת ורוצה להזדיין. אני גם הכי זונה כשאני רצה כי בגלל שהכל מודלק (לא בקטע של דלקת אלא בקטע של רדאר), כל תנועה וצליל נטענים במיליון וולטים. אז אני מתנשפת וגונחת חזק בכוונה כדי שישמעו ויתהו אם ככה אני נשמעת כשאני מזדיינת. אני נעצרת ליד הברזיה ושוטפת את כולי במים בקטע הוליוודי (כן כולל השפרצות והסרת כובע מצחיה ונפנוף השיער) להיות רטובה מספיק בשביל העוברים והשבים. אני מורידה את הגופייה ונשארת עם חזיית הריצה כדי שכל העולם יראה את הבטן המזיעה שלי וידמיין את עצמו מלקק את הזיעה ממני. אני לא רזה במיוחד, די פחזניה וכשאני רצה כל רכות-המתניים שלי מעכסת-מתעגלת מול כל מי שרוצה לראות ולחשוב איך הוא תופס אותי כשאני חלקלקה וחמקמקה. זה האגו טריפ הכי מזוקק שיש.
אז היתה היום ריצה באמת מבישה מבחינת סיבולת לב ריאה, אבל אפית לגמרי מבחינת אנרגיה מינית. מה שכן, כשעליתי במדרגות הביתה, קרסתי בין הקומה השניה לשלישית כי זה כבר היה ממש מוגזם. שהיתי שם כמה דקות בשביל המוראל, צילמתי ואז גירדתי את עצמי הלאה.
רוב החיים שלי זה החלטות גרועות ותמונות מעולות.
אני מאושרת.
***
