שונאת שונאת שונאת לצאת משליטה. שונאת את זה.
זה לא קשור להשפלות, או להתפלשויות, או להיטנפויות, או לזחילות, או למבוכות, או לנוזלים או לשוםדבר כזה. זה קשור לאופן שבו אני מחזיקה את עצמי, או אמורה להחזיק את עצמי על פי הקוד שלי. נורא מעצבנות אותי דפיקות הלב וההזעה, מרגיז אותי הכישלון בלהחזיק פאסון, אני צועקת על עצמי בלב 'תני לעצמך שתי סטירות לחי ותתאפסי על עצמך יא גרועה!' ולרוב זה עובד, כלומר תמיד זה עובד.
הפרפורים הבלתי נסבלים האלה לא נמשכים יותר מכמה דקות וטוב שכך כי עבורי זה הגיהינום עלי אדמות, אז אני ממהרת לעבור הלאה, או יותר נכון למטה, לרצפה, כי שם אני נרגעת. זה קטע, כי נניח בכל מה שקשור במנטאלי או בפיזי אין לי שום בעיה עם כלום, מראש אני אומרת אין לי שליטה ומתמסרת ואין לי אגו בקונסטלציות האלה (בכל קונסטלציה אחרת אוהו כמה אגו יש לי) אז אין על מה לדרוך.
אבל בהתרגשות אני לא עומדת. לפעמים אני מרגישה שזה מסוכן לי ממש, בגלל שהכל אצלי ואיתי תמיד בווליום מאד גבוה ואז אני מתישה את עצמי ואני שונאת להיות מותשת מעצמי. בכלל, אני בעד כלכלת אנרגיה מדודה ומחושבת ושונאת שהורסים לי את התכניות.
והוא תמיד תמיד תמיד הורס לי את התכניות. איי זה פשוט גרוע.
