ממש עכשיו תוך כדי שאני מכינה שקשוקה, התגנב עלי איזה זיכרון שכנראה עבדתי מאד חזק בלשכוח אותו ופתאום הוא נעמד על רגליים אחוריות במאחורה של המוח ומתחיל להשתולל וזה לא נעים לי. אולי הוא מבקש כבוד ויחס. אולי אגאל אותו מהאנונימיות והאילמות שנכפתה עליו. אבל בשביל זה אני צריכה לספר את הסיפור כולו וכנראה שזה מה שאעשה.
גרתי אז בבייג'ין ולפרקים הרגשתי מאד בודדה. לא תמיד, אבל כשזה הכה זה לא ריחם. בכל אופן, כדי להפיג את הבדידות הייתי משוטטת בכל מני פורומים של וואינט, אזוטריים יותר או פחות. אחד מהחביבים עלי היה 'פורום מוזיקה ישראלית' ושמה פגשתי אותו. הוא היה דמות מוכרת, הערצתי אותו בנערותי, אדם מסוכסך, מוזיקאי מחונן, גאון משוגע, בלתי נסבל. התחלנו לדבר בפורום וכשהשרשור נגמר והשיחה דעכה שלחתי לו מייל והצעתי שנמשיך לדבר. מהר מאד נסחפנו למערבולת מטורפת של שיחות ממושכות אל תוך הלילה או הבוקר, הצהרות אהבה קורעות לב, דרמות של בכי וקנאה, הזדקקות מוצהרת, תלות טוטאלית.
לא היה לי הרבה כסף ולא תכננתי לבקר בארץ, אבל בשבילו הפכתי הכל ובאתי לביקור של שבועיים, שהיו המשך ישיר ואינטנסיבי לכל הוירטואליה שקדמה להם. אחרי שחזרתי לסין הכל היה הרבה יותר קשה. בתום השהות שלי שם שבתי ארצה בלי גרוש על התחת, אבל עם נחישות בלתי מתפשרת להיות איתו ויהי מה.
הכל נורא מתארך אז אקצר. חייתי בסיוט מתמשך של הזייה פסיכוטית. ברחתי ממנו ואז הוא ברח ממני. רדפתי אחריו בשעות לא שעות. הלכנו מכות בלילה באמצע רחוב לוינסקי. ישנתי בגשם על גג הבניין כשאני מכוסה בשמיכה דקה ומעיל, כי הוא היה צורח מתוך שינה. הוא ניגן מלא בגיטרה הבלונדינית שלו. זיינתי אותו 'כמו חייל' כי ככה הוא רצה. דיברתי עם המשטרה כשהם רצו לעצור אותו על אי תשלום מזונות. דיברתי עם ההורים שלו כשהוא לא היה מסוגל להוציא מילה מהפה. דיברתי עם הילדים שלו כשהוא לא היה מסוגל להוציא מילה מהפה. דיברתי בשביל שנינו כשהוא לא היה מסוגל להוציא מילה מהפה.
ואז הוא עבר לירושלים. ואז הוא התאשפז בכפר שאול. והייתי נוסעת לבקר אותו ויושבת שם על הדשא ביחד איתו והיינו מדברים צוחקים ומתתי מפחד כל הזמן שהיינו שם.
התחלתי לחפש בירושלים דירה וזה היה אחר מכל מה שהכרתי בתל אביב. והייתי לבד והייתי לבד והייתי לבד.
וזה הזכרון - מצאתי איזו מודעה לדירה שאין לי מושג איפה היא היתה והגעתי לשם והיו שם שותף ושותפה והדירה היתה לא משהו בכלל, ישנה כזאת עם אווירה של סטלנים וכל מני שטיחים ושרשראות תלויות על הקירות. אבל היה לי שם טוב, ונעים, ומוגן. וישבתי שם קצת ועוד קצת ועוד הרבה. ישבתי שם כל אחר הצוהריים והערב. ישבתי שם ודיברתי איתם והרגשתי שזה כבר לא משנה אם אני אגור בדירה הזאת או לא, כי אני כבר חלק ממה שקורה שם, מהדירה, מהשותפות. ישבתי שם מספיק זמן בשביל להאמין שיש דבר כזה להרגיש שייכת, או לרצות להרגיש שייכת. ולא רציתי ללכת משם ובאמת לא הלכתי משם עד שכבר היה ממש ממש מאוחר וכל הזמן הזה שהייתי שם הם לא נתנו לי להרגיש לרגע אחד שאני לא רצויה.
והיום כשחשבתי על זה פתאום נתקפתי בושה אדירה בדיעבד, כי פתאום הבנתי כמה זה נואש היה מצדי, וכמה זה בטח היה נראה להם דפוק ומי זאת הבחורה המשונה הזאת שנתקעת פה כל כך הרבה שעות ומה בכלל היא רוצה מאיתנו? מה היא צריכה מאיתנו?
כשהלכתי משם סוף כל סוף, ידעתי שאני לא אשמע מהם וקצת התביישתי בעצמי.
וזהו. אח''כ הוא ניסה להתאבד ואני הבנתי שהמקום שלי הוא לא ירושלים.
