ניצלתי הפסקה של שעה בלימודים והלכתי להתקלח.
אני אוהבת לשיר במקלחת והפעם עלה לי פתאום השיר 'סקס' של מופע הארנבות של דוקטור קספר. עכשיו, אני שונאת את שלמה ארצי, אבל כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע ונזכרתי שכשהייתי בי"ב היה איזה מתנדב קנדי צעיר בשם רוברט, שהרגשתי גדולה וחזקה עליו והמילים של השיר התלבשו יופי על הזיכרון הזה. היה לי סקס במוח וכשרוברט בכה בשיר השקט, חיבקתי אותו.
אבל זכרונות, כדרכם, לא תמיד עוצרים במקום שבו הם עלו ולפעמים הם דוהרים הלאה ומפנים מקום לזכרונות אחרים.
זה היה ממש קצת אחרי שעברתי לגור בתל אביב. הייתי צעירה שמנמנה וחמה ונדלקתי נורא על איזה י"בניק תל אביבי, שהיה יושב קבוע עם עדת מעריצות בקפה השכונתי.
הוא היה מתופף צעיר ואדיש, עם תלתלים שחורים ופרצוף חיוור וחמור סבר, של אחד שכבר ראה ועשה ושום דבר לא יכול להרשים אותו. היום אני מגחכת על טיפוסים כאלה אבל אז, להרף של תקופה, הוא היה כל עולמי. למה? בלי שום סיבה הגיונית, סתם כי החלטתי.
חיי סבבו סביב הישיבה בקפה ביחד איתו ועם הפמליה הנקבית שלו, שהיו אסופה של ילדות חמצמצות ומתנשאות כמוהו, וסביב הנסיונות להרשים אותם.
כתבתי 'הישיבה ביחד איתו'? סליחה התבלבלתי, הייתי צריכה לכתוב 'ההסתופפות למרגלותיו אל נוכח מבטיהן המתנשאים של החברות המרוצות-מעצמן שלו, בזמן שהוא לא משתין לכיוון שלי אפילו במקרה'.
שעות וימים הסתפחתי אליהם, ניסיתי להשתלב במארג התלביבי-תיכוניסטי שהיה הם ויותר מהכל הייתי מושפלת. מושפלת כי הייתי קרתנית לעומתם, מבוגרת לעומתם, משעממת לעומתם, לא מושכת לעומתם, לא רצויה לעומתם, תלכי כבר לעומתם, מה את עדיין עושה כאן לעומתם, מתי תביני שאת לא צריכה להיות פה לעומתם.
אני לא זוכרת איך זה קרה, אבל בסופו של דבר הצלחתי לסחוב אותו אלי לדירה, שהיתה כמטחווי קשת מהקפה. ישבנו על המיטה שלי והרגשתי שזה המקום האחרון שהוא רוצה להיות בו, שהוא איכשהו עושה לי טובה, שהוא מרחם עלי. הייתי אכן מעוררת רחמים, אבל כנראה לא זקוקה להם, הוא גם לא באמת ריחם.
בשלב מסוים הוא התרצה ונעתר לתחנונים הפיזיים שלי (כי להתחנן באמת במילים אז עוד לא ידעתי) ואני זינקתי עליו כמו שרק ידעתי לזנק על גברים. הבעיה היא שעד אליו ידעתי לזנק על גברים שהיו מעוניינים בי ואיתו זה היה, ובכן, שונה, כי הוא לא היה מעוניין בי ולכן הרגשתי שיש לי פי מיליון מה להוכיח לו. למשל, שהוא כן מעוניין בי.
זה היה זיון נוראי, בעיקר כי זה לא היה זיון. לא משנה כמה ניסיתי, התתאמצתי, עליתי, ירדתי - לא עמד לו הזין.
הבעת הפנים שלו לא השתנתה. לכל אורך הזמן הוא שמר על ארשת אדישה, מתנשאת, מבזה, קרה ומרוחקת ואני עבדתי קשה בשביל להציל את הכבוד האבוד שלי ונכשלתי, שוב ושוב ושוב. יותר מכל דבר אחר, הבעת הפנים שלו אמרה 'זה לא אני, זאת את'.
וזהו. בשלב מסוים התייאשתי והוא הלך ואחר כך התביישתי במשך המון המון זמן אפילו לעבור ליד הקפה. כנראה שבצדק.
והנה השיר בכל זאת שלמרות שהוא קשור בזיכרון אחר, אולי 'מעצים' יותר, הוא עדיין יהיה מעולה גם כאן.
