כואב לי במחשבות ואני מתקשה להבין למה גם אחרי 25 שנה אני כל פעם חוזרת לשם. משהו בי ממאן להרפות. לפעמים אני נהנית מההתרפקות הזאת ורוצה לחבק את כולם וגם את הימים והלילות והאבנים ויריעות האוהלים ולפעמים אני רק רוצה שיניחו לי כל אלה ויעזבו אותי לנפשי.
מישהו פעם אמר לי שזה יפהפה בעיניו שאני עדיין שם, אבל כשהשעה היא בוקר מוקדם ואני לא מצליחה להשתחרר משברי תמונות ומשפטים ואז מכל מני אשמות, זה אולי קצת פחות יפהפה.
הנה משפט - "אח של אחי התחתן ולא ידעתי". זה משפט מצחיק, אבל אני מבינה אותו. אני רק לא מבינה למה הוא תקוע לי בראש כבר 25 שנה ולא יוצא. על הגדר זה נאמר ואחכ הכל השתנה ואני סוחבת איתי אשמה כבר 25 שנה כי כבר 25 שנה אני לא שם ואולי הייתי צריכה להיות שם כל הזמן הזה. ואני מרגישה שנטשתי ושברחתי, גם אם אולי היום זה כבר מאוחר מדי. גם אם בטוח שהיום כבר אף אחד לא שם.