The Dogs of Lust

אתמול אחהצ השאלתי את האוטו לחברה.
הבוקר ראיתי שהיא שכחה את האורות דולקים, אבל האוטו שלי חיה רעה והניע בלי בעיה למרות שהוא ענתיקה. חולה על חיות רעות.

--

זכרים יקרים, כשאתם רוכשים לנקבות שלכם רכבים משפחתיים גדולים ובטוחים, כי הנקבות שלכן לא באמת יודעות לנהוג ואתם מפחדים בכל פעם שהן עולות על הכביש, אנא וודאו לפני כן כי הן יודעות לנהוג ולא מתנהלות בכביש כמו תרנגולות מבועתות. נקבות יקרות, כשאתן עולות על הכביש ברכבים הגדולים והבטוחים שהזכרים שלכן קנו לכן, אנא וודאו כי אתן יודעות לנהוג ולא מתנהלות בכביש כמו תרנגולות מבועתות.

--

היתה לי פגישה עם הרואה חשבון שלי עכשיו.
יצאתי ממנו עם הקלסר של 2019 והרגשתי שאני ילדה טובה וגדולה, כי גם לי יש קלסר של אחראים.

--

אני כלבה רצועה לזין שלו ובגלל זה אני מעלה את התמונה הזאת, כי ככה הוא אמר.
בכלל רציתי להעלות תמונה אחרת, אבל בגדול אעשה כנראה כמעט כל מה שהוא אומר לי לעשות כי כאמור, אני כלבה רצועה וגו' והוא, הוא חיה רעה.

--

אני חושבת שהשיעור העיקרי שאני לומדת הוא ענווה. הרבה הרבה ענווה. 
בלי לרדת לרזולוציות, אני משפיכה אגו. משפריצה אגו. עולה על גדותי מרוב אגו. ככזו, אני טובה בהראיה, אבל גרועה בהגדה.
אבל אני לומדת.

הוא הגיע מסריח ומזיע מאימון.

דחף את הזין שלו לגרון שלי, לא לפני שחנק אותי לגמרי על המפשעה המצחינה שלו, לא הרשה לי לגעת בו בכלל, הוריד אותי על ארבע וחבט בי, דחף לי אצבעות והשפריץ אותי כמו מכת"זית, בזמן שהראש שלי קבור בתחתונים ובמכנסיים ספוגי הזיעה שלו, שהוא אפילו לא טרח להוריד ושהיו כרוכים לו מסביב לקרסוליים. אח''כ הרים אותי בשיער ושוב דחף לי את הזין לגרון ואז גמר לי על הפרצוף.

לפני שהספקתי לנקות את הרצפה החתולה החירשת באה וליקקה מזה.

ואז הוא הלך.

I don't wanna spit, I wanna gulp
I wanna gag, I wanna choke
I want you to touch that lil' dangly thing that swing in the back of my throat

עייפתי מלדאוג, עייפתי מלהזכיר, עייפתי מלהשגיח.

עייפתי מנסיעות ארוכות להלוויות ואזכרות, ממפגשים עם עבר מודחק, עייפתי מגעגועים ומקנאה.

עייפתי מסרקזם, מציניות הודפת, מ stiff upper lip, עייפתי ממתאמצים.

עייפתי מלטפל, מלדבר, מלתחזק. 

עייפתי משברונות לב על הילד, מחוסר האונים, מהסיבה שאין סיבה.

עייפתי מלהחזיק.

ואני נהיית ראש דלעת אחרי שהוא הולך

יום שנפתח במכות והשפרצות הוא יום טוב. 
עבדתי, נחתי, עכשיו אלמד.
עבוד ולמד.

אתמול בלילה קרה מה שקרה ושתיתי מלא. המון.
מלבד העובדה שאני מרגישה עכשיו כמו סמרטוט שעבר שלושה מחזורי ייבוש במייבש כביסה תעשייתי, הבעיה העיקרית עם להיות שיכורה, היא שאני אוטומטית נהיית חרמנית מטומטמת. כלומר גם ביום-יום אני חרמנית ויש יאמרו מטומטמת, אבל כשאני שיכורה החרמנות מקבלת ממדים מביכים.

בכל אופן התבכיינתי לו שאני חרמנית עליו והבנזונה הסאדיסט שהוא, במקום לנסות לצנן אותי, רק ליבה את האש ושלח לי תמונה שאלוהים אדירים.

הלוואי והייתי נאלמת דום כי במקום זה שיגרתי אליו רצף של הודעות מתלעלעות.
הייתי כל כך חרמנית וריירתי על התמונה שלו מכל החורים ורציתי לבכות מרוב תסכול, אבל אפילו לא הייתי מסוגלת להביא ביד מרוב חוסר תפקוד.

חצי שעה לפני כן, כשהלכתי הביתה - אם היה אפשר לקרוא להשתרכות המסתבכת הזאת 'ללכת' - בהיתי בתמונה שלו ונתקעתי באבן שפה במדרכה ונפלתי ואז התגלגלתי מצחוק כי כמה מטומטמת ורעבה לזין אפשר להיות ושמחתי שהיה שלוש לפנות בוקר ואף אחד לא ראה איך אישה בסהכ מהוגנת ומהישוב נופלת באמצע הרחוב בגלל שהיא בעצם כלבה מיוחמת.

1. כן, לא גילחתי את השחי איזה יומיים שלושה בכיף שלי. אני בן.

2. עכשיו גשו שניכם לפוסט הקודם שלי, עמדו בהבטחה שלכם ותנו בלייק.

3. G - תחת לא יהיה כי תפוס לי הגב (מהריצה של שלשום, או הרביצה של אתמול) ולצלם לעצמי את התחת בגב תפוס זה בלתי אפשרי.

הבוקר בדרך לעבודה נזכרתי שאחד השירים בפלייליסט הריצה שלי משלשום היה One של מטליקה ושמיהרתי להעביר אותו כדי שאוכל להמשיך לרוץ. 

השיר הזה הוא שיר משונה.
הוא כמו 5 שירים שונים שהודבקו ביחד; יש בו רגעים של הרמוניות יפהפיות, של מפלי גיטרות, של ריפים נהדרים. יש בו את הדאבל בייס של התופים הכי יפה בעולם.
ויש בו גם רגעים של שעמום אטומי, של חיבורים מאולצים והוא נמשך לעד. הוא שיר שלא נגמר.

אבל יותר מהכל זה שיר שנכתב בהשראת הספר 'ג'וני שב משדה הקרב' וחלקים מהקליפ לקוחים מסרט שנעשה על בסיס הספר בשנות ה70. 

קראתי את הספר הזה פעם אחת ולא יכולתי לו עוד. הוא הכריע אותי בייאוש, בסרקזם, בחוסר התכלית והתוחלת.
בתום הקריאה הרגשתי שבמובן מסוים נשבר לי הלב ולא אוחה מאז.
קשה לי לחזור לספר הזה אפילו במחשבות. 
אני כותבת פה בכלוב את הפוסט הטיפשי הזה ומרגישה את הגוש שמטפס לי בגרון (לא, זה לא זרע שבלעתי אתמול בלילה וחזר להגיד בוקר טוב) והעיניים שמפרפרות פרפרי דמעות. ספר ארור! 

כל כך הייתי רוצה לקרוא אותו שוב אבל אני מפחדת.
כמה זה מטומטם להרגיש שיש לי פוסט טראומה מספר.
כמה זה מטומטם שאני לא יכולה להקשיב לשיר של מטאליקה בלי להתייפח.

אולי בהמשך אשים תמונת ציצי. כלומר בטוח. אבל לא עכשיו. עכשיו One של מטאליקה וקצת אבכה במשרד כי זה מזכך.

"...מודולציה היא תהליך של שינוי המרכז הטונלי במהלך יצירה, כלומר עלייה או ירידה בסולם המוזיקלי... מודולציה גורמת לתפנית במבנה היצירה... השינוי בסולם יכול לשמש ככלי בידי היוצר להבעת תכנים שונים והדגשת רגש מסוים (כמו פחד, עצב, דאגה, כאב, שמחה) ולהגביר את עוצמתו... על ידי מודולציה, היוצר יכול לבטא את המסר העיקרי שהוא רוצה להעביר ביצירה, יחד עם הרגש העוטף אותו בצורה חזקה וברורה מאוד ולתת לאותו מסר ולרגש המלווה אותו, לעבור בצורה ישירה יותר למאזין. כאשר מתרחשות מודולציות רבות בטווח זמן קצר מתקבלת תחושה של חוסר יציבות ואף של סערה פנימית..." (מודולציה, מתוך וויקיפדיה).

***

אתמול בבוקר צררתי הילד וכמות דמיונית של סנדוויצ'ים ונסענו לעכו עם חברים. כבר הרבה זמן מבעבע בי הרצון לנסוע איתו לטייל, שזה משונה כי כמעט בכל רגע נתון אעדיף להסריח איתו בבית, או מקסימום בגינה השכונתית, מאשר לנסוע אל מחוץ לעיר. אבל הלב רוצה את מה שהלב רוצה ונסענו.
בהפסקת קפה על אם הדרך הוא והחבר רבו מכות בצחוק כמו שבנים סתומים בני-כמעט-תשע עושים לעתים. הערתי להם בקור רוח ובשלווה שאם הם לא מפסיקים עכשיו אני אביא להם מכות ואשבור להם את הידיים.
אני חושבת שאני אמא טובה דיה. 
היה טיול מצוין.

***

מעכו המשכנו אל ההורים שלי בגליל.
סביב שולחן ארוחת הערב שמתי פתאום לב לכך ששיער ראשו של אבי נהיה קצת דליל. הערתי את תשומת לבו לזה והוא ענה 'להזכירך אני כבר בן 66'.
באותו רגע הבנתי ששניהם למעשה עומדים למות והחלטתי לנהל איתם שיחה על המוות הקרב. זה לא הלך כמו שצריך - הוא אמר שהם מתכננים לחיות לפחות עוד 40 שנה ושבכלל מבחינתו זה מיותר להתעסק בדברים עליהם אין לנו שליטה, כגון מוות. אמרתי לו שהוא הרגע סתר את עצמו ושממילא אין לי עניין במוות, אלא בהכנות למוות. הבנתי שכבת הבכורה מוטלת עלי המשימה לדאוג להם לשירותים סיעודיים ולרכוש חלקת קבר וכל זה ומאד נלחצתי. אמא שלי התרגזה ואמרה שאני מבלבלת את המוח.
בסופו של דבר אמרתי להם שאין לי כוח לקבורה ושאני אדבר עם האחים ונביא את גופותיהם לשריפה ומהאפר נכין ארבעה יהלומים קטנים שנחלק בינינו.
אמא שלי אמרה שממש לא אכפת לה מה נעשה עם הגופה שלה ושהם לא יכולים לדאוג להכל ושאני אצטרך להתמודד עם זה. אבא שלי אמר שגם מבחינתו לא מעניין אותו מה נעשה עם הגופה ושנצטרך לקבל החלטה. 
מאד חבל שהם לא יכולים ולא רוצים לדאוג לסידורי הקבורה של עצמם ובמידת האפשר לקבור את עצמם, כי הם היו עושים את זה הכי טוב. 

***

היום בצהריים נסענו לבקר את סבתא שלי בקיבוץ. בדרך לדירה שלה נתקלנו בשיח צלף מאובק ועמוס בפירות וניצנים זעירים. הילד ואני פשטנו עליו כמו ארבה, נשרטנו וקיללנו. את הפירות והניצנים שמנו בכובע המצחייה שלו. הבטחתי לו שכשנגיע הביתה נכבוש אותם והיתה בזה עדנה ומתיקות.

***

חזרתי לאהוב לחשוב, חזרתי לאהוב לכתוב, חזרתי לאהוב ללמוד.

***

החיים שלי נעים במודולציות. נראה לי שאצל כולם זה ככה.
פעם בכמה זמן יש איזו תפנית שאחריה הכל נהיה מוגבר, אינטנסיבי, רועש וגועש. לפעמים אני מרגישה ממש מורעלת, הכל מהיר סביבי, שמח-על-ספידים, חזק-על-ספידים, מורגש עד העצם. זה מתיש.
יש בזה הרבה רוממות רוח (לא בקטע של מאניה פסיכוטית), הרבה זיכוך, אבל גם הרבה עייפות. 
לפעמים אני סתם רוצה את אותו הטון כל הזמן, בלי שינויים. 
אבל אני לא באמת יכולה לעשות את זה, אני חושבת. 
וזה משמח אותי מאד, אני חושבת.

ושיר, עם מודולציות נהדרות