|
|
|
לחזור הביתה בשעת ערב מאוחרת ולגלות שאמא שלי (שהיתה הבייביסיטר) לא רק קיפלה לי את הכביסה, אלא גם סידרה לי את התחתונים והחזיות במדף. איפה שהצעצועים. והגאג. והקיין.
ולהודות לה בנונשלאנט כאילו שאני לא יודעת, שהיא יודעת שאני יודעת.
שעת אפס על כביש מהיר דרומה, בדרך ליום שלם של פגישות. בקושי פקחתי עין וכבר כל כך הרבה צעקות, התקוממות, תרעומת, אי הבנה ועלבונות. אנשים זה נורא.
בכל אופן לא על זה רציתי לדבר, אני רציתי לדבר על סבא שלי. חחחח סתם לא, למרות שגם הוא מת, שניהם.
כמה מהסשנים השערורייתיים ביותר שחוויתי, עברו עלי פה קרוב. שעות כשאני אזוקה לקיר בשלשלאות, מותשת מכאב ועונג אבל בעיקר כאב, כולי מנוקדת ומותזת שעווה, דם, רוק, עוד לא זרע. וטוב שאזוקה לקיר בשלשלאות, כי הברכיים כבר לא מחזיקות והראש שמוט אחורה כנגד הקיר, שהיה קפוא למרות שהמזגן היה על 28 מעלות. היה אז חורף.
"הכל בסדר?", הוא חג סביבי דרוך, שחור, גדול. שקט.
"ירוק, אדוני", אני לואטת בשארית כוחותיי, כי זה תמיד ירוק, כי גם כשהגוף חבול ומוכה וכולו מכיתות דם, המוח עדיין רוצה עוד.
הוא מקרב להבת נר לגומת הכוס העליונה, איפה ששפתיים משיקות לשפתיים משיקות לדגדגן חבוי. אני לא יודעת את זה כרגע, כי העיניים שלי מכוסות. אני יודעת את זה ברגע שאני מרגישה את חום הלהבה, אבל עוד לפני שאני מספיקה להתפלל ולקוות שזה לא יהיה זה, זה זה. השעווה נוטפת לי בגומת הכוס העליונה, איפה ששפתיים משיקות לשפתיים משיקות לדגדגן חבוי, וזולגת פנימה לאט ושם נקרשת במהירות.
הכאב. לא ניתן לתאר במילים.
ואז צריבת קור. קוביית קרח שנתחבה לי לתוך הכוס, "תחזיקי את זה בפנים".
החזקתי.
אבל גם על זה לא רציתי לדבר. בדרך שמעתי את ברי סחרוף והבנתי שתמיד הלכתי באמונה עיוורת, אל פי תהום.
נו בואי כבר תביאי את הגוף הצעיר וההדוק הזה שלך אלי לפה אני אעשה בך שמות, אני אקדח בך חורים ואחדור אליהם אחד אחרי השני, אני ארכב לך על החיים, אני אלעס את הכוס הקטן והמתוק שלך ואשאב לך את הפטמות הוורדרדות הטיזריות שלך.
דבר קטן ולוהט שכמוך.
חבר יקר חדש פה בכלוב, דרושה נשלטת מלבבת, להשתלב בפרוייקט מעניין.
בגדול - מדובר במישהי שתהיה אשת שיחה, טובת מראה, חריפה, סקרנית, אסטתית, לארח לחברה ולהישלט לצדו של הגבר במהלך תהליך עבודה.
אני מעידה על האדם כי הוא חכם, מצחיק, חתיך, מוכשר בתחומו, בעל ניסיון חיים, ישיר, חד, אינו פוליטיקלי קורקט ולא סובל צביעות.
(יש גם אפשרות ללמוד מקצוע יצירתי ומבוקש)
למעוניינות, אנא צרו עמי קשר באדומות ואחבר אתכן לקבלת פרטים נוספים.
אַתָּה אָדוֹן לְכָל הַנִּמְצָאוֹת
אַתָּה אֱלוֹהָּ כָּל בְּרִיּוֹת
אַתָּה אֲדֹנָי אֳלֹהִים צְבָאוֹת
אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם:
אַתָּה נִסְתָּר וּבִפְעָלֶיךָ נוֹדַעְתָּ
אַתָּה נִמְצָא וּמֵרְאוֹת נִשְׂגַּבְתָּ
אַתָּה נוֹרָא אַתָּה
בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם:
אַתָּה יוֹצֵר בְּשָׂרִי וְעַצְמִי
אַתָּה יָדֶיךָ עִצְּבוּ גָלְמִי
אַתָּה יָדַעְתָּ שָׁכְבִי וְקוּמִי
אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם:
אַתָּה מִקֶּדֶם גַּלְגַּלֵּי מְעוֹנָי
אַתָּה מִטֶּרֶם אַדְנֵי אַפַּדְנָי
אַתָּה מָרוֹם לְעוֹלָם אֲדֹנָי
מִקְצַה הָאָרֶץ יוֹרֵדי הַיָּם:
אַתָּה שׁוֹכֵן אָהֳלֵי עֲנָנִים
אַתָּה שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק אֳמוּנִים
אַתָּה שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים
אִם יִסָּתְרוּ בְּקַרְקָע הַיָּם:
אַתָּה הֲרִיצוֹתָ גַּלְגַּל לְבַל יָמֶש
אַתָּה הִפְאַרְתָּ שְׁנַיִם וְחָמֵשׁ
אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ
רְחָבָה מִנִּי יָם:
אַתָּה קָצַבְתָּ נְתָחַי וְצַלְעוֹתָי
אַתָּה קָרַמְתָּ עוֹרִי עַל עַצְמוֹתָי
אַתָּה קָנִיתָ כִּלְיוֹתָי
וְצָהֲלוּ מִנִּי יָם:
אַתָּה טֶרֶף יְרֵאֶיךָ תְּשַׁלַּח
אַתָּה טַנַף וְעָוֹן תְּטַהֵר נֶאֱלָח
אַתָּה אֲדֹנִי טוֹב וְסַלָּח
כַּמַּיִם יְכַסּוּ עַל יָם:
אַתָּה נוֹצֵר בְּרִית אֲבוֹתָם
אַתָּה נוֹטֵר לְצָרִים אֵיבָתָם
אַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתָם
וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם:
אַתָּה בָרָאתָ לִכְרוֹת רִשְׁפֵּי גַחַל
אַתָּה בָזִיתָ לְשַׁאֲגַת שַׁחַל
אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנַחַל
וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי יָם:
אַתָּה רָקַעְתָּ אֲרָצוֹת בְּאֵיתָן
אַתָּה רָשַׁמְתָּ לַחַיּוֹת מִחְיָתָן
אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן
אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם:
אַתָּה יִשַּׁרְתָּ מַהֲלַךְ נְתִיבוֹתָי
אַתָּה יָעַדְתָּ לַשַּׁחַת חַטֹּאתָי
אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתָי
כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם:
אַתָּה עָרַכְתָּ רַחֲבַת יָדַיִם
אַתָּה עוֹרַרְתָּ לַעֲמֹד בֵּינְתַּיִם
אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם
וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת הַיָּם:
אַתָּה קָרוּא בִּלְשׁוֹן קְהִלּוֹת
אַתָּה קָשׁוּר בְּכִתְרֵי תְּפִלּוֹת
אַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת
מִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם:
אַתָּה בִירָה מַחֲרִיב וְאַרְמוֹן
אַתָּה בוֹנֶה בָּתֵּי שִׁמָּמוֹן
אַתָּה בָרָאתָ תָּבוֹר וְחֶרְמוֹן
וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם:
אַתָּה חֹסֶן שׁוּבָה וָנַחַת
אַתָּה חוֹנֵן בַּפַּח וּבַפַּחַת
אַתָּה חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת
כִּי יֵהָפֵךְ עָלַיִךְ הֲמוֹן יָם:
אַתָּה זוֹקֵף כְּפוּפֵי מִרְמָס
אַתָּה זוֹכֵר נְתוּנִים לָמַס
אַתָּה זָנַחְתָּ וַתִּמְאַס
וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם:
אַתָּה קוֹנֶה קְצַר נֶפֶשׁ וְהֵלֶךְ
אַתָּה קוֹרֵא אֶל דַּל וְחֵלֶךְ
אַתָּה קָרָאתָ אֶל הַמֶּלֶךְ
הַמַּעֲלֶה מִיָּם:
אַתָּה תְשַׁלָּח בְּנֵי גָלוּתִי
אַתָּה תָשִׂים בְּאָזְנֵי אֶפְרָתִי:
אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי! –
וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם:
(משה אבן עזרא)
לרקוד את הרוטינה של WAP בחמש בבוקר מיד כשקמים מהמיטה, בלי חימום. רע מאד.
אני צריכה קריאת מציאות מדויקת יותר ובעיקר להתחיל למנן את מפלס ההתלהבות שלי מקשקושי טיקטוק. זה נראה לי עובד ביחד.
אניוואיי, השיר פה הרבה יותר קל לריקוד וגם נראה לי בווייב יותר שמח ולכל המשפחה באופן כללי ומעולה לנהיגה.
חזרתי מההורים.
בדכ כשאני אצלם אין לי בכלל חשק מיני. אני מניחה שזה תלוי בהרבה גורמים, אולי בין היתר בעובדה שאצלם אני מעדיפה לעבור למצב טיסה לא מחייב ואז כל המערכות אצלי בגוף נהיות קהות הרבה יותר. אולי זה כי אצלם אני איכשהו זולגת למקום הלימינאלי, בין-לבין, לא פה ולא שם וגם וגם. וגם.
הפעם זה היה קצת אחרת, אולי כי לא הפסקתי לשדר ולטרטר לך משם ולזוועתי הרבה גם חלמתי בלילה שאנחנו מזדיינים. ואז כל היום לא הפסקתי לחשוב על איך אנחנו עומדים בחצר מתחת למקלחת החיצונית המצ'וקמקת שאבא שלי הינדס, עירומים על משטח העץ מתחת לקילוח מים חזק נורא וקר נורא ואתה מסובב אותי עם הפרצוף לקיר, מועך אותי אל הטיח שפריץ, יד אחת שלך חוסמת לי את הפה ומעקמת לי את הצוואר אחורה בתנועת קרס חזקה ובלתי מתפשרת, והיד השניה פותחת לי את הכוס בזמן שאתה דוחף את הזין לתוכי ועם כל חבטה של הגוף המחושל שלך אל התחת שלי, אני נמעכת יותר חזק אל הקיר המושפרץ, שקורע לי בבשר נקודות ושריטות ואתה מהדק את עצמך אלי ואותי אל הקיר יותר חזק ויותר מהר ובסוף אתה גומר וכל הפרונט שלי נראה כאילו גררו אותי על מחלוטה.
זה ממש פגם לי בחוויית הביקור אצל ההורים שתדע לך. אני לא אמורה להיות יצור מיני כשאני אצלם. בבקשה תוסיף את זה לרשימת הדברים בך שמעצבנים אותי. תודה.
שולחת לו הבוקר בדרך לעבודה תמונת כוס-בתחתונים-בכסא-הנהג.
הוא: "זה בחניה של הגניקולוג שלך?"
אני: "למה, רק אצל הגניקולוג אני פותחת רגליים?"
הוא: "כשאני לא בסביבה? אפשר להגיד"
אני: "זה נכון ): כמו שמטליקה שרו: sad but true"
הוא: "(:"
אבל העניין העצוב באמת זה שעברתי התנייה פבלובית.
כמו הכלב המסכן שרייר בכל פעם שפבלוב צלצל בפעמון, ככה גם אני מרטיבה בתחתונים בכל פעם שאני שומעת ממנו.
הוא פבלוב והוא הפעמון ואני הכלבה הרעבה.
*מה שמטריד אותי כרגע זה אם הוא ירצה שאעלה את התמונה או לא. לא קיבלתי הנחיה.
** עריכה: "ברור עם תמונה". אני מאד לא בטוחה בתמונה הזאת אבל הוא בטוח בה, אז הודו לאדוני כי טוב כי לעולם חסדו.
(חחחח הוא ממש לא אדוני).
הגעתי לבית הספר של הילד ב15:20 כדי לצ'פר אותו ולהוציא אותו מוקדם (יחסית) מהצהרון.
סימסתי למורה של הצהרון שהקדמתי ואני בשער, אם היא יכולה בבקשה להוציא לי את הילד והתיישבתי לחכות.
לקח לי 25 דקות להזכר שאין צהרון, נגמר בית הספר של הקיץ, יש קיטנה במתנ"ס ושם מחכה לי הילד, שהיה מיוזע ורטנוני כשהגעתי ואמר שנמאס לו שאני מבולבלת ושוכחת דברים.
מוקדם יותר היום התקבלו התוצאות של מבחן קרני.
הילד לא עבר. הוא חכם אך אינו מחונן.
כשהעברתי את המסמך לאבא שלו (שכן היה מחונן בילדותו) הוא העיר בסרקסטיות שזה הגנים שלי שנכשלו במבחן.
ובכן, מחוננת אני לא, אבל גם לא נבזית.
טק טק טק נסעתי חזרתי ושאלתי את עצמי מה יהיה עם זה שאני בת מיליון ובמקום נניח ללכת עם הילד לפארק אני בכל מני עניינים. וסליחה, הייתי איתו אתמול בים והיום הוא עם אבא שלו אז זה בסדר.
בנסיעה הלוך היו לי מחשבות על תקווה ואשמה ואדיפוס והדבר של אלבר קאמי ומגיפות וגם על זה שהבנים של סופוקלס תבעו אותו למשפט בטענה שהוא לא כשיר, כי רצו לנשל אותו מנכסיו וכמה חזירות זה המין האנושי.
ובדרך חזרה ספוטיפיי היה נדיב איתי וצרחתי בחלונות פתוחים לדעתי את כל השירים ברוק הישראלי שאי פעם יצאו לרדיו בין 1990-1997 וכואב לי עכשיו הגרון למות.
ובין לבין שתיתי ים ונהגתי כן נהגתי ונאמר לי שאני מפגרת ובצדק גמור.
אה וגם נזכרתי איך אחרי שהוא גומר לי על הפרצוף הוא תמיד מנגב את הזין שלו על הפה שלי ואני מתה על התנועה הזאת וויש וויש וויש וויש.
כמו כן להערכתי אני אוהבת את החתולים שלי אהבה לא בריאה.
נראה לי שזהו לעכשיו. תודה.
