The Dogs of Lust

"אני רוצה שעכשיו ככה כמו שאני תבוא ותיכנס בדלת כמו הבנזונה האדנותי שאתה כאילו הבית הזה שייך לך וכאילו שאני שייכת לך ואני כולי סמרטוט על הספה מכל הבירה המגעילה ששתיתי ובלי בכלל לדבר איתי תתפוס אותי ותגלגל אותי לשטיח ובשלב הזה אני אתרגז ואנסה לעמוד ואתה תדרוך עלי ותרתק אותי לרצפה ורק תראה איך אני מתפתלת ומנסה להשתחרר ואז ברגע אחד תאפשר לי ואני אקום על הרגליים ואעמוד מולך אדומה ופרועה וכועסת בנחיריים רוטטים ואתפוס אותך בצוואר ואתה תעיף לי את היד אבל לא תעשה שום דבר מעבר לזה ושוב אני אתפוס אותך בצוואר ואעמוד צמוד אליך ואצמיד את האגן שלי לשלך וארגיש איך הזין העומד שלך נלחץ אל הכוס שלי ואני אהדק את האחיזה שלי על הצוואר שלך וביד השני אתחיל ללטף לך את הזין דרך המכנסיים ואחרי כמה שניות אתה תעיף לי את היד מהצוואר שלך וביד אחת תתפוס לי את שתי הידיים מאחורי הגב ואת היד השניה שלך תדחוף לי לכוס ותתחיל לזיין אותי עם שתי אצבעות עד שתרגיש שאני רטובה ממך לגמרי ואז תצא ממני תוריד אותי ותשאיר אותי מתחננת לעוד ותלך לשבת על הספה ותסמן לי לבוא לשבת לידך אבל אסור לי לגעת בך ואני משתגעת מזה שאתה לידי עם זין עומד ואני לא יכולה לגעת בך ואתה רק מסתכל עלי ולא אומר אף מילה וגם לי אסור להגיד אף מילה וזה עוד יותר מטריף אותי ומביך אותי השתיקה הזאת וכמה שבא לי שתזיין אותי ואחרי שאתה מייסר אותי ככה אתה מסמן לי לשבת עליך על הזין ואני מתרוממת ומתיישבת אבל אתה לא מרשה לי לזוז ומתחיל לצבוט לי את הפטמות ומושך אותן אליך זה כואב לי רצח אבל כל תזוזה קטנה שלי אתה סוטר לי וככה אתה מותח לי את הציצי עוד ועוד עד שנמאס לך ואתה מעיף אותי ממך לעמוד על ארבע על השטיח ואז בלי לדבר אתה מוציא את החגורה ומתחיל להצליף בי וללטף לי את התחת לסירוגין מרגיל אותי לכאב ואז מרגיל אותי לעונג ואז אתה אומר לי להשאר ולא לזוז כמו שאומרים לכלבה ואתה הולך וחוזר עם נר דולק ומתחיל לטפטף לי שעווה על כל הגב ועל התחת וזה זולג לי לכל החורים וזה סבל נוראי נוראי ונהדר ולא משנה כמה אני מתפתלת ומייללת אתה ממשיך לטפטף עלי שעווה עד שנמאס לך מהקשקוש הזה ואז אתה שוב דוחף לי אצבעות ומזיין אותי עם היד שלך עד שאני גומרת ואז אתה מסובב אותי ומזיין לי את הגרון ואחרי שהכל נגמר אני מבקשת יפה שוב עוד פעם כי אף פעם לא מספיק לייייייייי בוא רגע אוף אני רוצה לכבות את המאוורר תקרה ואין לי כוח לקום למשוך בחוט"

אני: "יושבת על התחת הגדול שלי ומאזינה להקלטות של XXXXX משוחח עם המרצה שלי ובוכה כי הוא האיש הכי רגיש והכי חכם ששמעתי בחיים שלי והחיים שלו היו קשים בצורה בלתי רגילה אבל אולי אני גם בוכה כי יש לי תחת גדול נורא".

הוא: "יש לך תחת יפה, תפסיקי לזיין תמוח"

העיקר מקפיד על סימני פיסוק.

החיים האלה מכים בך ומחבלים בך ואתה חי עם החבלות די הרבה שנים ובסך הכל בשלום יחסי.
ואז דיון אקדמיסטי על מהות הדפיקה בדלת בסרט הזה והזה פתאום מחריד איזה שד מרבצו ואין לך ברירה אלא להפשיל שרוולים ולדחוף את הידיים למעמקי הטראומה, רק כדי להתבייש בכמה שהיא בסך הכל לא גדולה ביחס לטראומות של אחרים, אבל עדיין מחרידה ומבעיתה את נשמתך, עד שהדבר היחידי שאתה מצליח לעשות זה לזחול על הרצפה עם החתולים ולבכות. ואתה כבר לא בטוח אם אתה בוכה כי אתה זוכר, או נזכר כי אתה בוכה ואתה מתחיל לפקפק בתמונות ובדימויים והכל נהיה מעורבל ומעורבב.  

ואבא שלי יגיד שאין מה לעשות וזו מנת חלקם של כמה מאיתנו והוא צודק כמו תמיד. 

אז אתה שותה כוס מים קרים ושוטף את הפנים ונזכר שאתה בכלל בחורה, ששום גרון עמוק או נחיר רחוק הכינו אותה למידת הפולשנות של הבדיקה של הבוקר, כי בזמן שהמטוש באף מדגדג את האונה הפרונטאלית, המטוש בגרון מדגדג את החלחולת מבפנים. אצלנו בזמנו היו אומרים 'נעים זה בפנים'. אז לא תמיד חברות, לא תמיד.

החיים זה מה שקורה כשמודיעים לך שאת צריכה להיכנס לבידוד וגם לנסוע למתחם 'הדבק וסע' ביפו כדי להיבדק ואז בשלוש לפנות בוקר החתול שלך שהוא סנאי שמן ומנופח קופץ לך על הפרצוף ושומט עלייך את כדור הספוג הדוחה ומלא הריר שלו ואז את לא מצליחה לחזור לישון כי נתקע לך הפיוט 'ידיד נפש' בראש.

אז למה שרק אני אסבול?

יְדִיד נֶפֶשׁ אָב הָרַחֲמָן /
מְשֹׁךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצוֹנָךְ
יָרוּץ עַבְדָּךְ כְּמוֹ אַיָּל /
יִשְׁתַּחֲוֶה מוּל הֲדָרָךְ
כִּי יֶעֱרַב לוֹ יְדִידוּתָךְ /
מִנֹּפֶת צוּף וְכָל טַעַם.

הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם /
נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ
אָנָּא אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ /
בְּהַרְאוֹת לָהּ נֹעַם זִיוָךְ
אָז תִּתְחַזֵּק וְתִתְרַפֵּא /
וְהָיְתָה לָךְ שִׁפְחַת עוֹלָם.

וָתִיק יֶהֱמוּ רַחֲמֶיךָ /
וְחוּסָה נָא עַל בֶּן אוֹהֲבָךְ
כִּי זֶה כַמֶּה נִכְסֹף נִכְסַף /
לִרְאוֹת בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ
אָנָּא אֵלִי מַחְמַד לִבִּי /
חוּשָׁה נָּא וְאַל תִּתְעַלָּם.

הִגָּלֶה נָא וּפְרֹשׂ חָבִיב /
עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמָךְ
תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבוֹדָךְ /
נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ
מַהֵר אָהוּב כִּי בָא מוֹעֵד /
וְחָנֵּנִי כִּימֵי עוֹלָם.

(אזכרי אלעזר בן משה)

טיטניום, מתוך 'הטבלה המחזורית' של פרימו לוי.

הבא לפניו - גופרית.
הבא אחריו - ארסן.

הוא: 'מה אהבת במיוחד?'

אני: נואמת במשך רבע שעה על רגשות ותחושות והתכוונות והתכיילות פיזית ומנטאלית ונשימות שקל לנשום ונשימות שקשה לנשום ולהיות למטה ולהיות למעלה וייעוד וליקוי מאורות ומפץ גדול ומיתולוגיות ופנתיאונים והאור שבעור ומתרגשת מעצמי נורא ואז נזכרת שגם הוא פה ושואלת אותו מה הוא אהב במיוחד.

'לרכב לך על הגב כשאת על ארבע כשאני חונק אותך עם החגורה ומפנגר אותך'. 

בחור בסיסי.

כבר חודש הוא מייבש אותי. חודש. אתם יודעים מה זה לא להזדיין איתו חודש??? לא! אתם לא יודעים!
עברתי מלטפס על הקירות ללבכות בשקט בפינה ולהחליף תחתונים בקצב של ילדה בת שנתיים וחצי בגמילה מטיטולים, כי אני בוכה מהכוס.
ונדמה לי שהוא נהנה כשאני סובלת.

אחרי הרבה תחנונים הוא הסכים להגיד שאולי השבוע נראה. 
דהרתי אל ולנטינה הקוסמטיקאית המטורפת שלי ועברתי אצלה ויה דולורזה לפחות כמו ישו ולא שכחתי לעדכן אותו בלוחות הזמנים שלי השבוע כי אני בחורה עסוקה. מאד.
אבל לוחות הזמנים הצפופים שלי לא ממש עניינו אותו והתגובות שלו התקצרו והרגשתי שאני מאבדת את החולה.

מפה לשם אני בחורה פרגמטית וגם חכמה, אז חזרתי בי מכל הההצהרות ורק אמרתי שאחכה לו איפה ומתי שהוא רוצה, רק שיתן לי התראה של חצי שעה.

"איך אני אוהב שהסטנדרטים שלך משונמכים, מ 'תעדכן אותי מתי כי צריכה לתכנן לוז בשבוע עמוס רצח', ל 'תן לי התראה של חצי שעה'. יפה, אנחנו מתקדמים. כלבה טובה. וחכמה. עכשיו, פחות גיפים מטומטמים ותעלי את השניה לכלוב".

פאקקקקק עובד איתי הבוקר הגבר הכי חתיך שפגשתי בחיים שלי ולא רק זה אלא שהוא גם ערבי וישר פנטזיות של נקמה על הכיבוש למיניהן רצות לי בראש (אני קלישאה אשכנזית שמאלנית נו) ואני רק רוצה שיסחוב אותי לכפר שלו ויזיין לי את הפה במקלחת (ככה אני מדמיינת את זה) ויירק עלי כי כאמור הכיבוש וכל זה. 

אבל זה לא הולך לקרות כי הוא לא שם עלי, אז בינתיים אני מכרכרת סביבו בחצאיתי המתנפנפת ומנסה להרשים אותו בבקיאות בהפעלת מלגזה.

יצור מרהיב שכמותו. עלא, או עלעע או אלעע אני לא יודעת איך כותבים את השם שלו )))):

גם השבת הזו נסענו צפונה, הפעם לבקר את סבתא שלי בקיבוץ. אין מה לומר, גם בחום כבד, מחניק, רובץ ומאובק, העמק הוא חלום. קצת עכור אמנם, אבל עדיין חלום.

בסיבוב לפני העליה לקיבוץ שאלתי את הילד איך זה מרגיש לו לדעת שאני גדלתי במקום כזה, כל כך שונה מהמקום שהוא גדל בו. "זה משונה" הוא ענה. "את תמיד יודעת שמות של עצים וצמחים ואוהבת חיות והיית הולכת יחפה תמיד בתור ילדה נכון?" הסכמתי איתו. "אהבת לגור כאן?" הוא שאל. עניתי לו שלפעמים כן ולפעמים לא, אבל שאני חושבת שכולם מרגישים ככה לגבי המקומות שבהם הם נמצאים.

ההורים שלי חיכו לנו אצל סבתא. עבורם הביקור בקיבוץ תמיד טיפה יותר טעון, כי הם היו 'עתודה' ובגדו. עזבו. אבא שלי היה מרכז משק, אמא אמנם מתל אביב ומה היא בכלל ידעה מהחיים שלה ה 'עירניקית' הזאת, אבל בכל זאת תרמה להוויי הקהילתי. יש חברי משק שעד היום מחמיצים להם פנים על מדרכות הקיבוץ. 

הביקורים האלה תמיד גורמים לי לחשוב המון על יחסי משפחה, ילדות, צרכים רגשיים, צרכים חומריים..

אני מגיעה ממשפחה מעוטרת ומהוללת בצה"ל, במיוחד בחטיבה מסוימת. איכשהו כשאנחנו כמה דורות ביחד תמיד השיחה תתגלגל לסיפורים על הצבא, על מלחמה (על כל המלחמות), על החזית והעורף - שעבור נשות המשפחה היה גם הוא חזית קטנה, אמנם בלי אבידות בנפש או בגוף, אבל עדיין, חזית.

אז ישבנו ככה ארבעה דורות מסביב לשולחן ונזכרתי איך כשהייתי ילדה, שיחקתי יום אחד בדשא שמתחת לבניין ופתאום אמא שלי קראה 'אבא הגיע! אבא הגיע!' ורצה אל עבר גבר מזוקן ומגודל שיער במדים מאובקים. ידעתי שהוא 'אבא' כי זה מה שאמא אמרה ותיארתי לעצמי שהוא בטח אבא שלי, אבל לא הרגשתי שהוא אבא שלי. לא ידעתי מי הוא. סיפרתי את כל זה וצחקתי. כולנו צחקנו. אבל סבתא שלי בכתה וגם אמא שלי בכתה ורק אבא שלי אמר בעיניים לחות "עד אז היה לי שפם דורגלים אבל 70 יום לא הייתי בבית, אז הפסקתי להקפיד". 

* הוסבר לי כי 'שפם דורגלים' זה כשקצוות השפם יורדות כלפי מטה משני צדי הפה, כמו דורגלים (של מאג אולי? אני לא בטוחה). ו 'דורגלים' זה הגיה מעוותת של 'דו רגלים', שתי רגליים. ולכולם בחטיבה היה כזה. איזה חטיבה מפגרת, גם חסרי טעם וגם לא יודעים לדבר עברית.

** והשיר, ובכן רצו לי עשרות שירים בראש אבל זה התעקש ונתקע. נכס צאן ברזל באיכות ממש גרועה, אבל עדיין כזה שפורט לי על נימי הנפש.

"אתה לוהט?" אני שואלת אותו.

"חצי" הוא שולח לי תמונה שלו במכנסיים קצרים, ישוב רגל על רגל, מול מראה.

הוא שקרן. הוא לוהט על מלא. ואני לא יודעת מה מגרה אותי יותר, האפשרות החבויה מתחת למכנסיים שלו, או הבהונות שלו.

כן בטח שגם הבטן והחזה החשופים והזרועות והשוקיים, שהמובן מאליו זה 'להתחכך עליהן כמו כלבה וכולי וכולי'.. אבל עבורי הגירוי המפתה והמחרמן ביותר, זו הידיעה שיש שם את הדבר הזה, החבוי, הנסתר מתחת לכיסוי, שכולו עולם של עונג. עדיין לא מושג, עדיין לא גלוי, עדיין לא מוגשם.

והבהונות, פשוט כי זה הכי נמוך שהגוף שלי יכול לרדת בשבילו.