החיים האלה מכים בך ומחבלים בך ואתה חי עם החבלות די הרבה שנים ובסך הכל בשלום יחסי.
ואז דיון אקדמיסטי על מהות הדפיקה בדלת בסרט הזה והזה פתאום מחריד איזה שד מרבצו ואין לך ברירה אלא להפשיל שרוולים ולדחוף את הידיים למעמקי הטראומה, רק כדי להתבייש בכמה שהיא בסך הכל לא גדולה ביחס לטראומות של אחרים, אבל עדיין מחרידה ומבעיתה את נשמתך, עד שהדבר היחידי שאתה מצליח לעשות זה לזחול על הרצפה עם החתולים ולבכות. ואתה כבר לא בטוח אם אתה בוכה כי אתה זוכר, או נזכר כי אתה בוכה ואתה מתחיל לפקפק בתמונות ובדימויים והכל נהיה מעורבל ומעורבב.
ואבא שלי יגיד שאין מה לעשות וזו מנת חלקם של כמה מאיתנו והוא צודק כמו תמיד.
אז אתה שותה כוס מים קרים ושוטף את הפנים ונזכר שאתה בכלל בחורה, ששום גרון עמוק או נחיר רחוק הכינו אותה למידת הפולשנות של הבדיקה של הבוקר, כי בזמן שהמטוש באף מדגדג את האונה הפרונטאלית, המטוש בגרון מדגדג את החלחולת מבפנים. אצלנו בזמנו היו אומרים 'נעים זה בפנים'. אז לא תמיד חברות, לא תמיד.