The Dogs of Lust

Instagram: @JoyceArtWorks

אתמול מתישהו במהלך הלילה חשבתי על זה שהחרמנות של היום היא לא החרמנות של פעם.

נדמה לי שהיום הרבה יותר קל לתת מענה לצורך - אני לא מדברת על הפורקן כשלעצמו, אלא על בכלל כל הקונספט של כמה זמן צריך להחזיק מעמד ועל המימדים והעומקים והרבדים שאליהם יכולה להגיע החרמנות כשהיא לא נענית בצורה מיידית. 

יש מצב שאכלתי יותר מדי סדרות תקופתיות וסרטים הוליוודיים (למרות שאני לא מחובבי המדיה הקולנועית) אבל נראה לי שפעם (ואני מדברת על ממש פעם פעם) כשגבר היה עורג לאישה, לא היה לו אלא להמשיך לערוג, להתאוות, לכמוה ולגמוע מרחקים עד שהיה מגיע אל הכוס הנכסף והכל היה נגמר במפגש בהול, מתנשף, דחוק וקיומי ממש. נכון שהאנושות זה אותו החרא כבר מאות שנים, אבל משהו בשפע ובזמינות של כל דבר היום מקמפרס אותנו אפילו עוד יותר, אז אני מדמיינת שלפני שהכל היה בהישג יד, גם החרמנות היתה קיומית.
והיום? זה עוד מרכיב מדולל שעם קצת מזל אנחנו מצליחים לנטרל רעשי רקע (כמו פורנו למשל שזו הדוגמא באמת הכי זמינה וגנרית וצפויה פשוט לא היה לי כח לחשוב) ובונים לו איזה בילד אפ בינוני.

מילא, וכל זה למה? כי בשלב מסוים התחלתי לאונן ודמיינתי איך הוא מגיע אלי הביתה, עם בילד אפ בינוני (כי אנחנו תוצר מדולל של התקופה) ובלי יותר מדי נייסיטיז הודף אותי לקיר הכי קרוב, עושה מה שצריך לעשות עם הבגדים שלי כדי לקבל מעבר ישיר לכוס ומזיין אותי בעמידה עם הגב לקיר כשרגל אחת שלי כרוכה לו סביב האגן והרגל השניה מנסה להחזיק את הגוף שלי שנטחן אל הקיר.

ותוך כדי שאני ממש על סף גמירה אני קולטת שהפנטזיה שלי מתחלפת לי בראש בפנטזיה שבה אני גם נטחנת בכוס, גם מאוננת על סטרפאון שאני לובשת וגם טוחנת מישהי או מישהו עם הסטרפאון הזה וכל הזמן העונג הפיזי מגיע גם מזה שטוחנים אותי בכוס אבל גם מהשפשוף שלי את הזין של עצמי וגם מהחיכוך של הזין שלי בחור שאותו אני טוחנת.

וגמרתי שלוש פעמים, אבל חשתי תיסכול גדול כי אני רוצה שיהיה לי גם כוס וגם זין ושאני אוכל בעת ובעונה אחת גם לקבל זין בכוס וגם לשפשף לעצמי את הזין וגם לחדור איתו. נראה לי זה אומר שאני צריכה כוס אחד ושני זינים. איזה באסה עם פיזיולוגיה מוגבלת.

אתמול בלילה אחרי שכמעט התעלפתי משיעור פילאטיס בזום, חילצתי מהבית חברה שעשתה יותר מדי ילדים ובעלה אדיוט ושכנעתי אותה לבוא איתי לאמפם. קנינו שלושה בקבוקי יין וקצת גבינות כי אנחנו באירופה וזרמנו אלי לדירה. 

לא הזדיינו אני לא נמשכת אליה בכלל. אבל דיברנו מלא על בדסמ ואני לא לגמרי זוכרת את פרטי השיחה, אבל אני כן זוכרת שהיא חזרה ואמרה שהיא לא מבינה בשביל מה אני עושה את מה שאני עושה, אם זה לא בשביל זיון. אני זוכרת שאמרתי שזה ממש מעניין ושבשכרותי כי רבה ניסיתי להסביר למה מבחינתי הסקס הוא ממש שולי לבדסמ.

שלושה בקבוקי יין לבן זול שמתחלקים בין שתי סחבות פרבריות עושים את הנזק שלהם ולכן השיחה לא באמת הגיעה לשומקום, אבל כל הזמן אמרתי לעצמי שאני רוצה לכתוב על זה, אז כותבת.

אולי זה היה לי מעניין רק בראש וזה בעצם ממש לא מעניין, אבל מבחינתי אין באמת קשר בין בדסמ לסקס. כלומר ברור שיש, ברור שמזדיינים, ברור ש 'תזיין לי את הגרון תפתח אותי חזק החורים שלי שלך' וכולי, אבל מהותית בדסמ זה שלי עם עצמי. 

אני לא נרטבת שמכאיבים לי. הכוס שלי לא מוצף כשמורידים לי סטירה, או כשמצליפים בי. אני לא מתחרמנת כשנפתחים עלי עם פלוגר ואני לא נהיית כלבה חרמנית כשמחפצנים אותי. אבל אני מאושרת, אני שמחה, אני עולה על גדותיי מרגשות מבעבעים. כשאני בספייס אני מתגלגלת מצחוק, בוכה ומתגלגלת מצחוק. זה אושר שאין לתאר אותו. זו תחושת התעלות ששום אורגזמה לא משתווה לה. זה סיפוק מסוג אחר. 

סקס, ממושך וממלא ומרעיד עולמות, תמיד יהיה רגעי. אולי רגעי מתמשך, אבל רגעי. מה שהמזוכיזם שלי מעניק לי, תוך שימוש בסדיזם של העומד מולי (מעלי) הוא עמוק הרבה יותר ועצום וגדול לאין שיעור ובעיקר קבוע. 

נכון, אין כמו זיון מהמם שהוא חלק מהפרקטיקה, אבל אני לא פה בשביל זה. 

ועכשיו אלך להקיא באלגנטיות את כל היין הזה מהגוף שלי כי ההאנגאובר הזה לא יעביר את עצמו.

הילד שלי בן 8 וחצי רץ בכל הבית וצועק: 'רצון! שפיות! רצון! שפיות!'

ילד טוב של אמא.

מנסה להתחיל ריבים עם החתולים רק כדי לחטוף איזו נשיכה, או שריטה, או סתם לקבל יחס. 

כמו כן, צפיתי מהחלון בשתי נשים ברחוב שהתחבקו ורציתי לצלם אותן ולדווח למישהו, או לעשות להן שיימינג איפשהו.

אני רשמית שלומית בת 67 מזכירה רפואית לשעבר שמפיקה הנאה מלמרר לאחרים את החיים.

אני לא ממקפידי הקורונה, בעוונותי, והשבוע האחרון היה קשה ובעיקר בימים האחרונים התחלתי להרגיש את הלחץ של השרירים והבשר כנגד העור, נדחסים ומבקשים להיפרע.

אז נסעתי היום להיקשר כדי שלפחות במשך שעתיים אוכל להפקיד את הכל בחוץ ולהיות משהו אחר.
כשהחבל חורץ לי בבשר ומחכך לי את העצמות, אני חושבת תוך כמה זמן לוקח לגוף להתרגל, לשאת את אי הנוחות, את הכאב. כשאני חושבת שאני הכי מתמסרת שאני יכולה, אני מגלה שיש לי עוד סנטימטר של שחרור, עוד רגע או עוד מתיחה שבהם אני יכולה להרפות את הגוף וזה מדהים אותי כל פעם מחדש, איך כל מה שנדמה לי שאני יודעת על עצמי, מתמוסס לאיטו כשאני ארוגה ביוטה, בין הרצפה לתקרה. ובראש אני מנסה לדמות את עצמי לחיה נהדרת ופראית, אבל אני בעצם מרגישה כמו קוף קטן בג'ונגל, או כמו יונה לבנה. הראש שלי למטה והרגליים למעלה, כפות הידיים שלי אחוזות בכפות הידיים החמות שלה והיא מנדנדת אותי ואני מרגישה את הסחרחורת מתרגשת עלי ובאה, ואת גלי הבחילה מתנחשלים ואני אומרת לעצמי 'אז מה, אז תקיאי פה, זה גם בסדר'. 
עכשיו אני מאוזנת, הראש שלי מעוקם הצידה והשיער קשור למעלה. אני מבינה שאני אוהבת את המתיחה הזו כי אני אוהבת את הדימוי של הצוואר האדום, המתאמץ, הורידים הבולטים, ההבנה שזה הגוף שלי שעושה את מה שהוא צריך לעשות. זה הגוף שלי שנמצא בדיוק במקום שבו הוא צריך להיות. מאמץ אדירים, בלי מאמץ בכלל. ואני קצת מתחילה לבכות כי מגע אנושי וכולי וכולי. וממשיכה לבכות כי עם כל הציפיות שיש ממני כל הזמן וכל היום מכל אחד כמעט (כי ככה זה בדרך כלל בחיים) אצלה אני נמצאת במקום שבו אין ממני שום ציפיה וכולי וכולי. וממשיכה לבכות כי אני נזכרת שהפעם האחרונה שבה הרגשתי שהגוף שלי עושה את מה שהוא צריך לעשות בלי מאמץ בכלל, היתה כשהנקתי את הילד שלי והייתי יושבת כמו מאובנת ורק נותנת לגוף שלי לעשות את מה שהוא אמור לעשות.

בפעם הראשונה שהייתי אצלה, ממש בתחילת הקשירה הזזתי את הגוף בצורה שבה חשבתי שיהיה לה יותר 'נוח' לקשור אותי.
ואז היא אמרה לי ברוך עד-אין-קץ: 'אל תעזרי לי'. 

אני מחזיקה חזק כדי לא להכנס לחרדות מאופק התקופה הבאה של אחת (אמא) על אחד (ילד), בדירה תל אביבית זעירת-מטראז'. אם אי פעם היתה סיבה טובה לעשות עוד ילד ולא לעזוב את הבית, זאת הסיבה. אין על חלוקה בנטל. מצד שני משמורת משותפת של שבוע-שבוע אז מה אני בוכה.

בגדול הדבר היחיד שבאמת מפריע לי זה שאני מתה מתה מתה מתה מתה להזדיין ו/או לאונן והראשון לא יקרה בזמן הקרוב והשני אולי לא יקרה בשעות הקרובות וזה מטריף לי את המוח ברמות קשות.

נכון שזה לא יהיה נורא אם הילד ישחק במחשב בסלון ואני שניה אלך לאונן בחדר שינה (שחולק קיר עם הסלון)?? עם פורנו מתאים זה ייגמר תוך דקה גג, אני רק צריכה לזכור לנשוך כרית.

** עדכון: ויתרתי על להכנס לחדר ונתתי קפיצה לשירותים. פחות נוח אבל פורנו גאנגבנג איכותי עשה את העבודה. שתי גמירות זריזות וחזקות ברצף.

איי אם אה צ'יינג'ד מן.

היום התחלתי את לימודי התואר השני שלי.

קמתי מוקדם בבוקר וחציתי את המדינה (בערך, בואו לא נהיה קטנוניים על קילומטרים) בשביל תואר שאפילו לא קיבל אישור של המל"ג, אבל הוא הדבר הכי קרוב למה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.

הדרך רצה לי, הנוף מילא אותי מכל הכיוונים, אפילו המוזיקה היתה טובה (עד שלב מסוים כי תומר מולווידזון הוא חתיכת עורך מוזיקה עלוב) ונשטפתי בגלים של אוטו ארוטיקה עצומה שנבעו מתחושות של הכרת תודה והודיה על הזכות ללמוד משהו שמעניין אותי, על האפשרות להגשים חלום. הייתי חתיכת בחורה מהממת במכונית מהממת שמגשימה את עצמה לפרצוף של העולם!!

אניוואיי, עם כל הסחרור המגלומני הזה הגעתי לשיעור הראשון, שבו נתבקשנו להציג עצמנו לכתה ולדבר על המקום התרבותי שבו אנחנו מרגישים בבית.
אז בדסמ. בדסמ היא התרבות שבה אני מרגישה בבית. בדסמ הוא המקום שבו אני מרגישה שייכת, מוכלת, לגיטימית. 
אבל איך מדברים בגאווה על המקום התרבותי הביתי שלי, שיש לגביו כזה טאבו חוצה מגזרים? 

כמו כן יש לציין שרוב הכתה הן נשים בנות 50 לערך, מרביתן מסוג של פריפריה חברתית ובוודאי שגיאוגרפית.

אז מסתבר שפשוט ככה, מדברים. 

בעידוד חבר יקר (הי חמוד אתה יודע מי אתה) הצגתי את עצמי, הסמקתי מאד, קצת גמגמתי והסמקתי עוד קצת, ואז שאלתי את הכתה מה הם חושבים על תרבות או קהילה, בה מרגישים הכי בבית שאפשר, אבל שהטאבו לגבי אותה התרבות ימנע (במרבית המקרים) מהחברים בקהילה להצהיר עליה כבית עבורם, בפני מי שאינו מהקהילה.
מה עושים אם רוצים נורא להתגאות, אבל יש מכשלה מובנית?

ואז סיפרתי על עצמי, הכל. והסברתי מה שלא היה ברור. ועניתי על שאלות שנשאלו ממיליון כיוונים.
והחלפתי צבעים כמו זיקית והייתי גאה ומאושרת שלקחתי בעלות גאה על הבית הזה שלי. 

זה הכל. עכשיו נגמרה ההפסקה ומתחיל השיעור הבא, אז ביי.