היום התחלתי את לימודי התואר השני שלי.
קמתי מוקדם בבוקר וחציתי את המדינה (בערך, בואו לא נהיה קטנוניים על קילומטרים) בשביל תואר שאפילו לא קיבל אישור של המל"ג, אבל הוא הדבר הכי קרוב למה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.
הדרך רצה לי, הנוף מילא אותי מכל הכיוונים, אפילו המוזיקה היתה טובה (עד שלב מסוים כי תומר מולווידזון הוא חתיכת עורך מוזיקה עלוב) ונשטפתי בגלים של אוטו ארוטיקה עצומה שנבעו מתחושות של הכרת תודה והודיה על הזכות ללמוד משהו שמעניין אותי, על האפשרות להגשים חלום. הייתי חתיכת בחורה מהממת במכונית מהממת שמגשימה את עצמה לפרצוף של העולם!!
אניוואיי, עם כל הסחרור המגלומני הזה הגעתי לשיעור הראשון, שבו נתבקשנו להציג עצמנו לכתה ולדבר על המקום התרבותי שבו אנחנו מרגישים בבית.
אז בדסמ. בדסמ היא התרבות שבה אני מרגישה בבית. בדסמ הוא המקום שבו אני מרגישה שייכת, מוכלת, לגיטימית.
אבל איך מדברים בגאווה על המקום התרבותי הביתי שלי, שיש לגביו כזה טאבו חוצה מגזרים?
כמו כן יש לציין שרוב הכתה הן נשים בנות 50 לערך, מרביתן מסוג של פריפריה חברתית ובוודאי שגיאוגרפית.
אז מסתבר שפשוט ככה, מדברים.
בעידוד חבר יקר (הי חמוד אתה יודע מי אתה) הצגתי את עצמי, הסמקתי מאד, קצת גמגמתי והסמקתי עוד קצת, ואז שאלתי את הכתה מה הם חושבים על תרבות או קהילה, בה מרגישים הכי בבית שאפשר, אבל שהטאבו לגבי אותה התרבות ימנע (במרבית המקרים) מהחברים בקהילה להצהיר עליה כבית עבורם, בפני מי שאינו מהקהילה.
מה עושים אם רוצים נורא להתגאות, אבל יש מכשלה מובנית?
ואז סיפרתי על עצמי, הכל. והסברתי מה שלא היה ברור. ועניתי על שאלות שנשאלו ממיליון כיוונים.
והחלפתי צבעים כמו זיקית והייתי גאה ומאושרת שלקחתי בעלות גאה על הבית הזה שלי.
זה הכל. עכשיו נגמרה ההפסקה ומתחיל השיעור הבא, אז ביי.
