הלילה חלמתי שנולד לי תינוק-חתול מתוק מאד ואני מנסה להניק אותו ללא הצלחה באמצע מפגש רשמי של מפלגת השין פיין. בשלב מסוים עטפתי אותו בכמה שמיכות ואז נסענו באוטו האדום שלי עם כל מני חבר'ה שהיו צריכים טרמפ מירושלים לתל אביב והחליטו להצטרף אלי, כי מסתבר שהיינו בירושלים, הבעיה היתה שלא הצלחתי לנהוג כמו שצריך, נכנסתי לחרדות, האוטו קרטע ולא הצלחתי לשלוט בו בכלל ואחד החברים החליט שלא מתאים לו וירד בטרמפיאדה הקרובה והרגשתי ממש כישלון כך שאפילו לא הצלחתי לעצור כמו שצריך והשקעתי הרבה יותר מדי אנרגיה בלעשות רוורסים מיותרים. בשלב מסוים הגענו לדיר חנא ונכנסנו עם האוטו לשבילים שבבירור לא מתאימים לרכבים והדרך היחידה לצאת מהכפר היתה דרך בית של זוג אשכנזי מבוגר ואדיב שהבית שלהם והמטבח שלהם נראו בדיוק אבל בדיוק כמו המטבח שהיה להורים שלי בקיבוץ וזה מרגש אותי עד דמעות ואני רוצה להתעכב קצת כדי להסתכל על הפורמייקה של הארונות. לזוג הזה גם יש שני בנים בוגרים אחד בלונדיני עם שיער קצר והשני עם שיער שחור ארוך ואני נורא רוצה למצוא חן בעיניהם אבל הם מתייחסים אלי רק כחברה כי הם בכלל נדלקו על בת כתה שלי שפתאום הופיעה יש מאין ואז אני נזכרת שאני בכלל צריכה לנסוע לקיבוץ בית השיטה ושמה ללון במשהו שנקרא 'משאית הכיופים' שזו משאית שישנים בה אבל האחראית על המשאית מתקשרת אלי ולוחשת בטלפון משהו בצורה מאד לא ברורה ואני מבינה שהיא אומרת שהיא לא תספיק להביא את המשאית בזמן כי היא שותה קפה בשטח אש מאה, אז אני שואלת אותה 'שטח אש מאה??' והיא אומרת 'לאא באזור חיוג אפס שש' אז אמרתי לה שזה כבר אזור חיוג אפס ארבע ואז התעוררתי.
מעבר לעובדה שהמוח הוא איבר מטומטם עם יכולת מרהיבה להתיך את המציאות לכדי בליל מופרע של 'הכל בדלי' אני חושבת שיש פה כמה נורות אזהרה מאד קונקרטיות לגבי העתיד שלי כזקנה מניקת-חתולים. היום זה חלום מחר זו מציאות ויש מצב שכבר היום זו קצת מציאות.
