הגעת לעבודה ולא הודיעו לך שהעמותה שבה את עובדת 13 שנה משנה את הייעוד שלה, המנכ"ל עוזב והעתיד שלך אינו ידוע כי אף אחד לא יכול להבטיח שומדבר?
סתמיתפה. אשרייך.
'כל השאר בונוס' זה למי שיכול להרשות לעצמו לצחוק.
-----
כתבתי את זה מתישהו בצהריים, סרקסטית תחת ערפילי ההלם; פתיל ההשהייה הגיע למרעום והפעיל את הפצצה שהתפוצצה לי בבטן רק לפני חצי שעה באוטובוס בדרך הביתה. לפחות אני לא מתה מבפנים, כמו שאמרתי בצחוק לקולגה שלי שהיה המום מהבשורה ולא הבין את האדישות המשועשעת שלי. אני לא מתה מבפנים.
זה די מדהים, המעברים האלה בין יש לאין, בין תלם לכאוס, בין החזקה להישמטות, אבל זה לא רק זה. יש משהו טראגי בסופים של קול ענות חלושה.
את משכנעת את עצמך שככה זה ואלו פני הדברים, אבל לא יכולה שלא להתקמט לגמרי מבפנים על העליבות שבה זה מסתיים.
אני לא יודעת להגיד אם אני מודאגת. אני כן יודעת להגיד שפרגמטיזם עכשיו - יעיל ככל שיהיה - זה לא משהו שאני רוצה.
אני חושבת שלראשונה מזה המון המון זמן אני דווקא רוצה להגיד שקשה לי, שאני לבד, שחבל שאין מישהו שיכול לעזור לי בכל זה, מישהו לדבר איתו, לחלוק בנטל של התסבוכת הזאת.
השנה בינתיים התחילה עם כמה אובדנים משמעותיים, תודה לאל לא בנפש (בלי לספור את זה שסבתא שלי איבדה את הנייד שלה ולא הפסיקה להתקשר אלי מהנייד של המטפלת שלה וכל פעם סיפרה לי מחדש ובאותו טון היסטרי שהיא איבדה את הנייד וזה היה לגמרי כמו הסרט הזה groundhog day שהוא כל בוקר קם לאותו היום) ובא לי לשם שינוי לרחם על עצמי ולהודות שזה מאד עצוב שדברים נגמרים.
