אני יושבת בפישוק רגליים על אחד הכסאות ליד שולחן האוכל, החצאית שלי מופשלת ואני בלי תחתונים. הוא למרגלותי בראש מורכן, לבוש. לידו יש דלי ובקבוק מים. "אני לא מסוגל אני ממש לא מסוגל" הוא לוחש. אני אומרת לו שהוא לא מסוגל, אבל הוא יסתגל.
הוא לא מווסת בכלל, לא רגשית ולא חושית. קשה לו עם סוגים שונים של סאונד, מילים עם מצלול מסוים עושות לו לצרוח בכעס, ריחות ומרקמים שונים מעוררים בו בחילה; כוס רטוב, רירי ודביק - גורם לו להקיא.
"תקרב את הראש שלך לכוס שלי, תיגע בו" אני אומרת מאד בסבלנות. הוא מתעכב רגע ואז מקרב את הראש שלו, מספיק קרוב כדי לראות ולהריח אבל לא מספיק קרוב בעיני. אני מצמידה את הראש שלו אלי וסופרת בלב 3 שניות עד שאני שומעת חרחורי הקאה. אני משחררת אותו והוא מתעוות בבחילה ויורק לתוך הדלי. "תקשיבי אני לא מצליח אני מצטער" הוא מרים אלי פרצוף סמוק ועיניים שטופות דם. אני שואלת אותו אם הוא רוצה והוא אומר שכן "אז שתה רגע מים, תנשום, תירגע" אני אומרת לו.
הוא שוב מנסה, מתקרב קצת יותר אבל שוב נרתע; הפעם הוא מקיא מיצי קיבה לדלי. אני מלטפת לו את הראש וצוחקת "אתה כזה סוג ב' איך יכול להיות שנולדת כ"כ מתוסבך אלוהים, אפילו דברים שאתה רוצה אתה לא מסוגל להשיג" הוא מושך באף ומרים אלי מבט מלא עלבון וחרמנות. אני שולחת את כף הרגל שלי בין הרגליים שלו ומרגישה את הזין שלו עומד "תראה איזה זקפונת קטנה צמחה לך שמה, כל כך זערורית ומעוררת רחמים".
"אני חייב להצליח" הוא אומר ושוב נכשל ושוב מקיא לדלי "פעם שלישית גלידה" אני מריעה לו בעליזות, סוגרת את הרגליים ומסדרת את החצאית בחזרה.
הוא קובר את הראש שלו בירכיים שלי ביאוש. אני מרימה אותו בסנטר וסוטרת לו בחביבות על שתי הלחיים "זה בסדר ממילא לא היו לי ציפיות ממך" אני אומרת ברכות "היית כישלון עד עכשיו, אז תמשיך להיות כישלון, זה מה שאתה מכיר הכי טוב".
