אני מרגיש שאני פשוט מעביר את הימים, כלום לא קורה, כלום לא משתנה, אני לא משתנה.
נגמר הסמסטר, נגמרה השנה השנייה, אז כביכול יש לי עכשיו יותר חופש, חוץ מזה שהתחלתי לעבוד בעבודה חדשה עוד לפני שהסתיימו המבחנים, אז לא באמת היה לי חופש. ואני לא ממש אוהב את העבודה, אבל זו עבודה אז אני מניח שזה לא משהו שצריך לאהוב במיוחד. בכל מקרה חתמתי לשנה בדבר הזה, לא באמת יעשו לי משהו אם אחליט לעזוב קודם, אבל אני מכיר את עצמי, אני אשאר רק מתוך האי נעימות של לדבר עם הבוס.
אבל זה לא לוקח כל כך הרבה זמן מהיום, כביכול שאר היום אני יכול לעשות מה שאני רוצה, להשקיע בעצמי, אבל כמובן שאני לא עושה את זה. אני קצת עושה דואולינגו, ללמוד איטלקית, זה אפשר לומר שזה משהו, בא לי לדעת שפות, אבל אני שם יותר משקל על מנגנוני האשמה של דואולינגו מאשר על כח הרצון שלי. גם אמרתי לעצמי שאכתוב, אנגן, אשיר, אקרא, אבלה יותר עם חברים. כמובן שזה לא קורה. אני מבלה קצת יותר עם חברים מאשר בסמסטר, אבל זה שרוב המשמרות בעבודה שלי הן בערב לא עוזר.
הלכתי אתמול להופעה של חבר, גיטריסט תותח שלומד ברימון, ניגן בס בלהקה, ניגנו ביחד פרוג רוק משובח, היה מדהים. כמובן ששמחתי מאוד בשבילו, אבל השמחה הזאת באה עם מחשבות על עצמי כי אני בן אנוש מטומטם. "איזה תותח. איזו נגינה מדויקת. בלי טעויות, כאילו אוטומטי. כל הלהקה. ולמה? איך? כי הם מתאמנים כל יום כמעט שעות, במשך שנים, כדי להגיע לרמה הזאת. אתה מתחיל משהו ומוותר ישר כי אתה לא ברמה גבוהה. אתה בקושי מתחיל משהו. מה אתה עושה בבית? יושב וצופה בסדרות וסרטונים, ומאונן יותר מדי. פלא שאף אחת לא רוצה אותך?"
וכמובן אני מסתכל על כל הבנות היפות בקהל בכמיהה. ואני חושב שאם הייתי בת הרצפה הייתה רטובה מרוב שהלהקה ניגנה טוב. אין מה לעשות, מדליק לראות דבר כזה, מוזיקה עושה משהו אחר. ואני חושב "בת שנראית ככה, רואה את החבר'ה מופיעים לעומת אדם כמוני בקהל, אין השוואה בכלל, אני לא יכול להאשים אותן, זה פשוט הרבה יותר ממגנט. רוצה שירצו אותך? תעשה משהו מרשים כזה. תשקיע זמן יא עצלן. במקום להתמרמר על עצמך יא אפס. אתה תמות לבד ככה".
הפסיכולוג שלי לא מסכים איתי כשאני קורא לעצמי עצלן, הוא אומר שזה נובע מדברים אחרים, פחדים וכו'. כי אני מסוגל להשקיע הרבה עבודה בדברים אחרים. אני מניח שזה נכון חלקית, אבל מה משנה כבר הסיבה שאני לא מתחיל כלום אם אני לא מצליח להשתנות? מה ההבדל כבר בין לא להתחיל מתוך עצלנות או מתוך פחד לכישלון או פרפקציוניזם אידיוטי אם גם לדעת שהסיבה היא הפחד הזה לא משנה אותו? אני גם תוהה למה אני ממשיך ללכת לפסיכולוגים שלוש שנים אם אני לא משתנה. טוב אני מרגיש שאני הולך כבר בעיקר בשביל לקטר, אני צריך לגדף על עצמי גם בקול רם, לא מספיק בתוך הראש שלי. אני לא עושה כלום פרודוקטיבי כל השבוע ורק מחכה לשלושת-רבעי שעה עם הפסיכולוג להוציא חלק ממה שמסתובב לי בראש. ובכל מקרה כשמתחילה הפגישה אני שותק והוא צריך להוציא ממני את מה שרק חיכיתי לפלוט.
אולי בגלל זה אני כותב כאן, השלושת-רבעי שעה בשבוע של להתעצבן על עצמי אצל הפסיכולוג לא מספיק לי, אני צריך גם במהלך השבוע, ובאופן פומבי ומביך יותר. ואולי אני כותב כדי שלא אבהה לחלל בחוסר מעש ואאלץ להחליט להתחיל לעשות משהו פרודקטיבי לשם שינוי. אולי גם זה מטומטם, לרדוף אחרי להיות כמה שיותר פרודקטיבי כל הזמן, נגע קפיטליסטי שכזה. אני לא רודף אחרי להיות מרוצה מעצמי כפי שאני כרגע כי אני אפילו לא רואה בזה משהו אפשרי; אעשה דברים פרודקטיביים, אשתפר בכל תחום בחיים בערך, ואז כשאני אותו אדם משופר, האדם שאני חולם שאני אהיה שנים אבל לא באמת פועל כדי להיות אותו אדם, אז נוכל לדבר על להיות מרוצה מעצמי. כרגע אני לא רואה את עצמי טוב בשום דבר כפי שחבר שלי טוב בלנגן. בטח שלא בלנגן, הגיטרה שלי לא מצפה לשום דבר.
הייתי אומר שגם למות זו אופציה, אבל למות לוזר מרגיש לי מביך מדי, איזה מלכוד.