טוב זה לא מביך כמו "הלכתי לבר לבד" אבל כשהתחלתי לכתוב את הכותרת חשבתי להקביל, אולי זה עוד ימשיך.
וואי אני כבר מרגיש שזה יהיה ארוך. אפצל את זה.
אני גבר סטרייט שמאוד אוהב מחזות זמר. כן אני יודע, זה סטריאוטיפ, אין שום דבר "נשי" בלאהוב מחזות זמר או "סטרייטי" בלא לאהוב, גם לא הופך אותי לגיי כן לאהוב, וכמובן זה לא שכל מי שהוא גיי אוהב מחזות זמר. סך הכול מה שאני מנסה לומר זה שזה איזה רעיון כללי שקיים בחברה שלנו משום מה וזה משפיע על איך שאני מרגיש בסביבה הזו למרות שאני יודע שזה מטומטם. גם עושים על זה בדיחות כל הזמן, האמת במיוחד במחזות זמר אוהבים לעשות בדיחות על זה שכולם שם הומואים או יהודים או הומואים יהודים, כי אלו מחזות זמר מברודוויי לרוב ויש שם מלא יהודים. הייתי פעם ב-"קורס" (היה דיי קצר) של ריקוד בסגנון מחזות זמר, האמת לא אמרתי לאף אחד שאני מכיר על זה שהלכתי לשם, כמה חברים חשבו שאני רוקד סווינג והכחשתי לחלוטין, כי באמת לא רקדתי סווינג, זה סגנון אחר. בכל מקרה כולן שם היו בנות חוץ ממני, אולי עוד מישהו אחד אחר אבל אם כן, אני לא זוכר. חוץ מהמורה, אני יודע שהוא סטרייט אבל אפשר לטעות, שוב הכול סטריאוטיפים אבל הוא מאוד רגיש וחופשי וכמובן האופן שבו הוא מניע את הגוף, והרבה גברים סטרייטים כמוני מאוד עצורים. אתןם מבינות את הרעיון שאני מנסה להעביר אני מקווה. זה בעיקר קשור לחוסר הביטחון שלי, לא להנחות מגדריות אקראיות. האמת בין השאר רציתי ללכת ל-"חוג" הזה, איך שנקרא לזה, דווקא בשביל להשתחרר, אבל לא המשכתי לקורס חוזר כי לא הצלחתי באמת להשתחרר, הרגשתי מאוד מובך שם במקום. מה שכן, היו שם הרבה בנות מושכות, אבל זה גרם לי רק לכעוס על עצמי על כמה שאני עצור וביישן.
ואחר כך הייתי בסדנת הגשת שיר בסגנון מחזות זמר, בתכלס הכנה לאודישנים, והיה נחמד ביותר, היו שם כמה גברים, כולל זה שהעביר את הסדנה, אבל לחלוטין רוב נשי, ואני יודע שחלק מהגברים שכן היו שם הומואים. אני אומר פה משהו לא בסדר? כאילו אני רק מתאר משהו שהיה, שבמקרה מתכתב עם הסטריאוטיפ שגברים במחזות זמר ששרים ורוקדים ומביעים רגשות הם הומואים. גם הייתי במקהלה קלאסית והיו שם 5-6 גברים הומואים מתוך 15 גג בשיא, אין ממש סטריאוטיפ כזה שידוע לי על מוסיקאים קלאסיים, אבל גם מה הסיכוי של זה ביחס לחתך האוכלוסייה? אני רק מציין, מקווה שלא אמרתי משהו מכליל או מרדד. אהבתי את החברים מהמקהלה, הלוואי שהייתי יותר פתוח ובטוח בעצמי כמו חלק מהם. הפואנטה שלי היא שמהמעט גברים שהיו שם, בחזרה לסדנה, נראה לי שהם הרגישו הרבה יותר בטוחים במקומם שם, ואני פחות. כן היה שם גם עוד גבר סטרייט שכן הרגשתי דיי דומה לו באופנים מסוימים האמת, אבל הוא היה עם יותר ביטחון, למרות שגם הוא נראה דיי מופנם סך הכול. מה שמראה שלא חייבים להיות אנשים מוחצנים בשביל להרגיש בטוחים בעצמנו ולהצליח לשדר את זה כלפי חוץ. והוא גם היה טוב בסדנה הזו. גם אני הרגשתי טוב בסדנה הזו יחסית לדיי הרבה אחרים, אני חושב שאני שר טוב וגם חשוב - יש לי מודעות עצמית שאני מרגיש שלחלק שם חסר, שעוזרת גם להפנים דברים שהמורה/הבמאי אומר וליישם. הרבה חוזרים על אותן טעויות כי הם לא מזהים אותן בעצמם. ובזמן שאני שר אני כן מרגיש יותר חופשי להוציא צדדים רגשיים אחרים, זה רק משחק סך הכול. אז עשיתי גם שירים קומיים טיפשיים שמשתטים בהם בנוסף על שירים יותר רציניים ורגשיים.
אני לא יודע למה באמת מיוזיקל נחשב למשהו יחסית נשי, אולי בגלל שלרוב יש להן יותר אינטיליגנציה רגשית ומחזות זמר בנויים על רגש. אבל בהחלט יש מחזות זמר ששונים מהלוק הצבעוני והראוותני שקופץ לראש כשחושבים על ברודוויי; מחזות בוגרים, חכמים, הומור שחור, נושאים אפלים בכללי, או פשוט מאוד רציניים שמתעסקים ברגשות וקונספטים מורכבים שיכולים להניע משהו בכל אדם. ויש את סונדהיים, אצלו זה הכל ביחד. הייתי רוצה שזה יהיה יותר פופולארי אצל גברים. אבל למשל בקבוצת חברים הקרובה שלי לא ממש שומעים מיוזיקלס למרות שחצי מאיתנו מוזיקאים. יש אחד שהתאבסס איתי על המילטון ושמע עוד כמה דברים (אבל המילטון דיי מקרה מיוחד שהצליח לפרוץ למוזיקה הפופולרית, בעיקר בארה"ב כמובן), ונגיד כן יש נוסטלגיה לשירי דיסני מהילדות, אבל אם אני אמליץ להם על קומפני, דיר אוון הנסן או היידסטאון זה פשוט יעבור מתחת לרדאר עבורם. טוב זה ככה עם הרבה דברים איתם, הם חברים טובים אבל... טוב זה כבר נושא אחר.
טוב אז הלכתי היום למחזמר לבד - מחזמר שהעלה אותו מורה בסדנה שהייתי בה, יש לו מסלול מקוצר שעשיתי או מסלול ארוך של שנה ובסופו באמת מעלים מחזמר, אז זה היה המחזמר שהעלו. טוב אני חוזר על אותה נקודה כאן הרבה, אבל היו שם נגיד 20 שחקנים, יותר נכון שחקניות, כי רק חמישה היו גברים. גם אם בעצם היו שם רק 15, לא בטוח בדיוק, עדיין, רק שליש גברים. שניים מהם היו איתי בסדנה המקוצרת, בנוסף לאחת הבנות. והשחקן הראשי זה אותו גבר סטרייט שני שכתבתי שהרגשתי קצת דומה לו, יש לנו אותו גוון קולי בערך, בסדנה לפחות נראה לי שהפגנו יכולות משחק דומות, שנינו קצת מופנמים סך הכל, אפילו נראה לי אנחנו דיי אותו גובה, לי יש קצת בעיה של דיקציה שניסיתי לעבוד עליה והוא גם בהחלט יותר חתיך אז אני כן מכיר בזה שהוא יותר מוכשר, אבל מה שבאמת משנה לדעתי זה שכנראה הוא היה מפוקס על זה יותר, לכן הוא הגיע לתפקיד הראשי ואני ישבתי בקהל. כי עובדה שהגיע לסדנה הארוכה שעושים עבורה אודישנים (עשיתי פעם אחת ולא עברתי). לא עשיתי בשנתיים האחרונות כי הלכתי לעשות תואר בכלום באוניברסיטה. באמת אני לא יודע למה אני לומד, היסטוריה וקולנוע, מה עושים עם זה? אני אפילו לא במסלול המעשי של קולנוע. אבל אני לא הייתי בטוח ועדיין לא בטוח אם זה מה שאני רוצה לעשות, לשחק ולשיר במיוזיקלס. זה היה כיף כשעשיתי את זה במגמת מוזיקה בתיכון ובעוד כמה פעמים שהופעתי באופנים שונים מאז, אבל אני לא יודע אם זה מה שאני רוצה כקריירה, אם יש בי את זה, את היכולת להיות תחרותי בעולם הזה כשיש הרבה יותר אנשים הרבה יותר נחושים וחדורי מטרה להיות שחקנים, להשיג תפקידים.
כמה דברים כן עושים אותי אופטימי בכך שאני יכול להשיג הצלחה כלשהי אם אפנה למסלול הזה: שרתי בכמה ערבי קריוקי מיוזיקל, וקודם כל היה כיף לשיר, שנית - כל כך הרבה מזייפים, אני ממש לא אדם שעף על עצמי אבל לא זייפתי כששרתי; טוב הייתי במגמת מוזיקה, עשיתי פיתוח קול, הייתי במקהלה, גם אם הרבה זמן לא שרתי, יש טכניקות שנשארות. באחד הערבים האלה, לפני הרבה זמן, עוד לפני הקורונה, היה השחקן המחליף ששיחק את ז'אן ולז'אן בעלובי החיים כשזה רץ בהבימה לפני כמה שנים. הוא היה קאסט ג' אבל במקרה הוא היה הדמות כשאני ראיתי את המחזה ביום הולדת של האקסית כשיצאנו לפרק זמן קצר (כתבתי על זה באיזה פוסט קודם. האמת היא אהבה מחזות זמר, היה נחמד להיות איתה, באסה שלא כזה נמשכתי אליה זה באמת ממש מתסכל אני מאוד מחבב אותה כבת אדם). אז איכשהו אזרתי אומץ לדבר איתו, אולי האווירה החברתית המקבלת שם תרמה (היו שם הרבה קבועים) אולי ההיי אחרי ששרתי בעצמי והרגשתי ששרתי טוב הוסיף קצת ביטחון. אז שאלתי אותו איך הוא הגיע לתפקיד והוא אמר שהוא היה בבית ספר למשחק ושעשה אודישנים למחזמר כשהיו והוא התקבל. כזה פשוט. בחור צעיר, באותה עת עוד לא בן 30 אני מאמין. עברו איזה 4-5 שנים מאז שסיים בית ספר למשחק ועד שזכה בתפקיד הראשי אם אני זוכר נכון (גם אם בקאסט ג') במחזמר מהפופולריים ביותר שיש ובתיאטרון הבימה, אולי התיאטרון הכי מוסדי שיש. אז בסופו של דבר מה שצריך בשביל להתקדם זה סך הכל כמה אודישנים טובים (לפחות בהפקות או קטנות או מספיק גדולות שיהיו להן שני קאסטים או יותר, כי הקאסט הראשון יהיה מפורסמים כמובן). בהצגה הוא היה טוב אבל לא הייתי אומר כזה וואו. אני יכול לשיר, צריך קצת לעבוד על הדיקציה, ומבחינה משחקית צריך להיות סך הכל עם מוסר עבודה ולדעת להקשיב להוראות של הבמאי וליישם, ואלו תכונות שיש לי. טוב אין לי מוסר עבודה עם עצמי, אבל אם זה בשביל מישהו אחר יש לי.
דבר נוסף שעושה אותי אופטימי על יכולת להיות במסלול כזה, הוא חזרה לעניין הגברים והנשים בעולם מחזות הזמר. כפי שאמרתי היו בין רבע לשליש בנים מסך הקאסט שראיתי. מבחינת התפקידים היו הרבה בנות בתפקידי מקהלה, שאלו בהחלט תפקידים שיכולים לעשות גם בנים וגם בנות אם יש מספיק, אני גם שמעתי אחר כך את האלבום קאסט המקורי באנגלית ושומעים שם גברים בתפקידים שעשו בנות במחזמר שראיתי. מה שאני בא לומר הוא שדווקא בגלל שזה אכן יותר פופולארי עבור נשים, זה אומר שאצל גברים זה עולם קצת פחות תחרותי, לפחות אם מדברים רק על מיוזיקלס ולא על משחק בכללי. נכון, לא התקבלתי לסדנה הארוכה הזו כשעשיתי אודישן, אבל אני מניח שהסיכויים שלי יותר גבוהים באופן יחסי להתקבל לזה מאשר לבנות שעושות את אותו אודישן (ואני יודע שכן הייתי דיי גבוה ברשימה). ברמה מסוימת מתחרים עם כולם אז פשוט צריכים להיות הכי טובים, אבל ברמה אחרת מתחרים בתוך המגדר, הגוון הקולי והטייפקאסט, כי הבמאים והמפיקים רוצים גיוון מסוים, מוזיקלי וויזואלי.
יתרון נוסף בלפנות למסלול כזה הוא כמובן... שיכול להיות נחמד להיות אחד הגברים הסטרייטים היחידים מבין ים בנות במקום שבו גם נמצאים הרבה ביחד וגם אני יכול להפגין את הכישורים שלי ולהיפתח יותר. אפילו אם זה רק כשהמוזיקה מתנגנת. למרות שזו גם מחשבה קצת נאיבית. הרי הייתי בסדנה המקוצרת עם רוב נשי, הרבה נשים יפות ומוכשרות שבהחלט הייתי מעוניין בחלקן, ולא היה כלום. יש אחת שאני כן עוד בקשר עמה, היא גם במקרה הייתה בקורס של הריקוד וגם לומדת עכשיו תיאטרון באוניברסיטת תל אביב שזו אותה פקולטה כמו קולנוע. אז יצא לנו להיפגש שם וגם עזרתי לה בכמה פרויקטים שלה, חלק באמת קשורים למחזות זמר, היא עוד הרבה יותר מאובססת על זה ממני, ואני בהחלט חוזה לה הצלחה כמפיקה של מחזות זמר בעתיד. אבל אליה אני לא נמשך.
ודוגמה נוספת: עשיתי בשנה ב' בתואר, השנה הקודמת, בסמסטר א', סמסטר חוץ, בונציה היפהפיה. זה כמו חילופי סטודנטים, רק חד כיווני. והיתה הקצאה דיי גדולה לתלמידים מתל אביב כנראה כי טסנו 10+ ישראלים. יותר נכון, ישראליות, כי שוב, כמעט כולן היו נשים. למען האמת היה רק עוד גבר ישראלי אחד מלבדי ב-"משלחת", והוא היה הומו. לא יודע איך זה כל פעם "מסתדר" לי ככה. בנוסף לכל הישראליות הללו, זו הייתה האוניברסיטה הבינלאומית של ונציה, אז הגיעו סטודנטים וסטודנטיות מכל העולם: אנגליה, יפן, ארה"ב, גרמניה, בלגיה... בכל זאת גם ברמה הבינלאומית הייתי אומר שהיה רוב נשי. ושוב, הרבה מהן הייתי שמח להיות עמן, מאוד מושכות, אינטילגנטיות, נחמדות. הייתי שם בדירה עם שתי שותפות, גרמנייה ואמריקאית. הסמסטר היה 3-4 חודשים וטיילתי איזה שבוע וחצי קודם ובערך 3 שבועות אחריו ועוד שבוע נוסף כשההורים הצטרפו בסוף כשעברתי לסלובניה. קיוויתי גם כשטיילתי לבד שאולי יהיה משהו באיזה הוסטל או משהו כזה, כמו ברלין. פגשתי אחת שהתיידדתי איתה בהוסטל בטיול לפני הסמסטר, אבל זה לא היה מעבר לזה. בכל מקרה, כל זה בשביל לומר שלא היה כלום. כלווום. התוכנית הייתה מאוד חברתית, אנשים שם התחברו והפכו לחבורות דיי מהר, הרבה מאוד אנשים נחמדים ומצחיקים, נוסעים לעיר אחרת בסופ"ש, אולי אפילו מדינה אחרת. לא הייתי שותף בכלום, לא בכללי, בטח שלא עם נשים. בחופשת אמצע סמסטר, חופשה של שבוע, טיילתי לבד, וזה כבר אחרי שאמורים להכיר שם את האנשים. להרבה מהבנות היו חברים, למשל לשותפות שלי, אז זו סיבה אחת שלא היה כלום, אבל בטח לא לכולן. גם בקבוצה הישראלית לא ממש התחברתי שם יותר מדי, הייתה אחת שבהתחלה דיברנו דיי הרבה, זה גם התחיל מטובה דיי גדולה שעשיתי לה האמת, אבל אחרי שבועיים-שלושה בערך זה דעך, כלומר אחרי שדיברנו יותר פנים מול פנים אני מניח. אולי פשוט רואים את שפת הגוף שלי וקולטים את הביישנות וחוסר הביטחון מתחת לזיוף של להתנהג נורמלי, וזה דוחה את כולן וכולם. הגבר השני נכנס ממש ללב החברתי שם, כל הזמן טיילו, הלכו למוזיאונים, עשו ארוחות, אני עדיין רואה באינסטגרם של אחת מהן שנשארה באיטליה מסתבר (כי היא מטיילת כל הזמן לפי מה שזה נראה) שהיא נפגשת איתו מלא, מה זה גם הוא נשאר שם? מה קורה שם? אפשר גם על זה להכיל את הסטריאוטיפ, החבר ההומו הבסטי, אבל כמובן זה לא קשור להומו או סטרייט אלא פשוט ללהיות עם ביטחון עצמי ולהיות פתוח, פתוח רגשית, פתוח עם המחשבות, תקשורתי, דברים שאני... פחות.
בקיצור, זו מחשבה מאוד מאוד נאיבית שאם רק אגיע לסיטואציה שאני בסדנת מחזות זמר עם הרבה נשים יפות ומוכשרות, לבטח עד סוף השנה אצליח להתחבר עם מישהי מהן. למה ששם יהיה משהו שונה מבכל שאר חיי?
ובלי קשר, אני פשוט לא יודע אם זה מה שאני רוצה לקבוע לעצמי לעשות בחיים, אבל אם אני לא אקבע ואעשה כל דבר בחצי כוח, אני לא אתקרב לשום דבר, שום הישג, צריך להחליט על משהו ולהתפקס עליו ואני פשוט לא החלטי. טוב אפילו לא באתי לדבר על משבר גיל העשרים הממושך שלי כאן, באתי לדבר קצת על תחושת אי שייכות וגם על תחושת שקיפות שמתווספת על בדידות. כנראה פשוט הכל קשור. הבדידות היא מן הסתם זה שהלכתי למחזמר לבד כי חברים שלי לא היו מתעניינים ואין לי חברה. אבל בכל זאת בחרתי ללכת לזה, זה מחזמר של במאי ומפיק שהייתי בקורס שלו, של מסלול שנבחנתי אליו בשנה מסוימת ואולי מתישהו עוד אבחן אליו שוב, כמה שחקנים שהיו עמי בסדנה המקוצרת היו עכשיו במסלול המלא והופיעו במחזמר הזה ובנוסף לזה השחקנית הראשית הייתה עמי בתיכון במגמת מוזיקה, שנה מתחתיי. אז יש לי כמה דרגות היכרות שם ששכנעו אותי ללכת על אף שהייתי לבד. לא יודע למה לא שאלתי את הידידה שהייתה בסדנה ולומדת עכשיו תיאטרון בתל אביב, בסוף היא שאלה אותי אם אני רוצה לבוא בתאריך אחר כי היא הזמינה שני כרטיסים והיה לה אקסטרה, אני לא יודע עם מי היא תכננה לבוא קודם כי היא שאלה אותי כזה ברגע האחרון. אולי אני עדיין לא מרגיש לגמרי נוח איתה עדיין ברמה שאני נוח עם חברים שלי.
כשהגעתי לשם ראיתי עוד כמה שהיו בסדנה הקצרה שהכרתי, וראיתי ידיד שגם היה איתי בצבא לזמן קצר, וגם אחר כך ראיתי אותו בכל מיני כנסי גיקים שהלכתי אליהם מדי פעם, הוא הרבה יותר פעיל בקהילה הגיקית ועשה גם הרצאות באייקון או עולמות, והוא גם אוהב מחזות זמר אז ראיתי אותו כמה פעמים בערבי קריוקי ואני יודע שהוא גם לקח את הסדנה הקצרה שאני עשיתי רק בזמן אחר, ואמרנו שלום-שלום אבל לא כזה דיברנו למרות שאנחנו מכירים. הוא עוד אדם שאני מרגיש שדומה לי בהרבה מובנים אבל יותר מפוקס על עצמו ועם יותר ביטחון כמו אדם נורמלי ולכן הוא נראה תמיד מוקף באנשים. וראיתי עוד כמה שאני מכיר, מישהו שהיה במגמת מוזיקה שנתיים מתחתי, מישהי שהשתתפה בפרויקט שגם אני השתתפתי בו של אותה ידידת מיוזיקלס מלמעלה. וראיתי גם עוד מישהי שהיה לי קראש עליה, טוב אולי זה זילות של מושג הקראש כי פשוט יש לי על כל כך הרבה נשים.
טוב את זה אמשיך לחלק הבא כי זה במילא ארוך עכשיו ויש עוד דיי הרבה להוסיף.