אז... בנוסף לתהיות על לשיר במחזות זמר היו לי תהיות גם על עולם הקולנוע, כתיבת תסריט. עשיתי קורס כתיבת תסריט אחרי הצבא כשהרגשתי תקוע מצד אחד ומצד שני העברתי את החודשים בזמן שאני עובד כדי להשיג כסף לטיול אחר צבא; טיול שלא ממש עשיתי עד הסמסטר חוץ הזה בערך, בגלל הקורונה. בכל מקרה אז זה היה לפני הקורונה ועשיתי קורס תסריטאות למתחילים, שמטרתו בעיקר לתת כלים כדי שנוכל לעבוד על זה אחר כך בעצמנו. וההבטחה של הקורס הפרטי הזה היא שנצא עם תסריט טוב לסרט קצר, אחר כך נעשה עם זה מה שנרצה, אפשר לנסות להפיק אפשר לטמון במגירה. בכל מקרה, לקראת סוף הקורס התחלנו לעבוד על התסריטים לסרטים הקצרים וכבר בדראפט השני המורות ממש פירגנו לי עליו למרות שאני לא התלהבתי. לא היו לי רעיונות וסתם הרגשתי נורא אז עשיתי תסריט על מישהו שמנסה להתאבד כי הרגשתי שבא לי למות. בדראפט השלישי אחרי ההערות שנתנו לי כבר ממש שיבחו אותי עליו למרות ששוב לא ראיתי בו משהו מיוחד. בשלב שבו כולם עשו מפגשים אישיים עם המורות על התסריט באתי למפגש אחד כזה והיא אמרה שיש לי תסריט טוב ואין לה ממש הערות עליו, אולי ניטפוקים קטנים. ובמהלך הקורס היא הייתה מאוד ביקורתית עם הערות על הכול, והיא גם נתנה הרבה הערות לתסריטים של אחרים, אז הן כן התייחסו אליי שונה, שזה היה נחמד, אבל שוב, לא חשבתי שזה באמת תסריט עד כדי כך טוב, קצת הובכתי ממנו.
אבל מישהו אחר בקורס גם אהב אותו, ישבנו מתישהו שהוא יעזור לי לתסריט שלי ואני עזרתי לו לשלו, והוא גדול ממני בשנה בערך אבל מפגין טונה ביטחון עצמי, מרגישים שזה יחסית מלאכותי אבל מצליח להעביר סמכותיות מסוימת על אף גילו. והתרשמתי ממנו, הוא סיים בגיל מוקדם תואר בפיזיקה או משהו כזה, ואמר שיש לו איזו חברה ללא זוכר מה, ולמי יש חברה בגיל 23 בערך? ובאתי אליו הביתה, הוא גר בבית נחמד, במיקום טוב באזור הבורסה ברמת גן, גר עם חברה שכשראיתי אותה אם הייתי מצויר הייתה נופלת לי הלסת, כאילו נראתה טוב בקטע מגוחך. בקיצור, עשה רושם של מישהו שיש לו את החיים בסדר ושיש לו עוד יותר פוטנציאל. הוא רצה להפיק ולביים לי את התסריט, הוא עשה רק קליפ אחד קודם לכן והיה עוזר במאי או עוזר הפקה על סטים, אבל זה יותר ניסיון ממה שהיה לי אז אמרתי סבבה, לא רציתי לביים בעצמי פרויקט ראשון, העדפתי לטבול את הרגליים קודם לראות איך זה לפני שאני קופץ למים. אז למרות שלא ביימתי השתתפתי בהפקה והיינו שנינו על זה.
הוא היה דיי פרפקציוניסט ודחף לעשות את הסרט כמה שיותר טוב, שזה גם להגדיל את התקציב שקבענו בהתחלה. והוא גם נפגש עם במאים מקצועיים ודיבר איתם על התסריט ובעקבות זה עשינו כל מיני שינויים. אם אחרי דראפט 3-4 המורות בסדנה אמרו שהתסריט מושלם לסרט קצר כפי שהוא, בסופו של דבר הדראפט שהסרטנו היה איזה דראפט 17 בערך, לא זוכר בדיוק, אולי רק 11, אולי בעצם 20, אבל הרבה. והוא דחף לאנשי מקצוע שישתתפו בהפקה מבחינת צילום, סאונד, תאורה, עריכה, לא חברים חובבים. כל זה עלה יותר אבל יאמר לזכותו שהגדלנו את התקציב מעט פעם אחת אחרי שהחלטנו על ההתחלתי ושאחרי זה למרות שעברנו את התקציב הוא שם את זה על עצמו כי הוא דחף לזה.
בקיצור, למה אני מספר את כל זה? כי זאת שראיתי אתמול כקהל במחזמר הייתה השחקנית בסרט שלי. אז הסרט הוא על מישהו שרוצה להתאבד, מרגיש שקוף, לא משמעותי, גם כתבתי אותו שיהיה ממש עם עודף משקל, שיהיה אאוטסיידר. אז הקונפליקט הנחוץ בתסריט הוא ששותפה שלו לדירה שממש מחוץ לליגה שלו ושיש לו קראש סודי עליה תופסת אותו בטעות בשעת המעשה ומנסה לשכנע אותו לחיות. קצת נדוש, אני מרגיש דיי קרינג' עכשיו, במיוחד כשאני חושב על הסיום. בסוף יש נשיקה נדושה ביניהם. הבמאי ממש ביים אותה שתהיה מרוחה ואיטית כזאת, נראתה לי הוליוודית, ממש לא התאימה לשאר האווירה לדעתי, ניסיתי לגרום לו כשצילמנו לעשות איזה טייק של זה שיהיה יותר קרוב לתסריט, משהו יותר מהיר ופתאומי ומפתיע כזה, עם רגש אמביוולנטי ומורכב מהצד שלה, אבל הוא עשה במקום זה איזה חמישה טייקים של התקרבות איטית הדרגתית כזו שאתם יכולים לדמיין. ממש אני מסתכל על זה עכשיו אני עם צמרמורות מרוב קרינג' ומבוכה. לא ממש עמדתי על שלי כי חששתי להיות "התסריטאי שמתווכח על הבמאי על הסט".
לפני הצילומים כשהשגנו את השחקנית, הוא הביא אותה למעשה, לא זוכר מאיפה, אבל הוא אמר שהוא דיבר איתה על הדמות ושהיא הזדהתה עם כל מיני דברים שם, ועשיתי שהדמות תהיה מוזיקאית וגם השחקנית מוזיקאית, למדה ברימון, חבר שלי גם למד שם הכיר אותה בדיעבד. היא מנגנת על נבל ושרה, ראיתי אותה מנגנת ושרה ביטלס באינסטגרם שלה וזה היה יפהפה ואני כמובן מת על הביטלס אם קראתם את אחד הפוסטים הקודמים שלי. כשעשינו "אודישנים" תכלס לא ממש בחנו הרבה, השגתי מישהי דרך אח שלי שהוא שחקן ששלחה אודישן מצולם אבל הבמאי פחות התלהב ממנה. אז בחרנו בשחקנית שהוא הביא בלי הרבה תחרות. כשעשינו הקראה מצולמת הרגשנו שנינו האמת שהשחקן יותר חזק מהשחקנית. גם לשחקנית לא היה ממש ניסיון רב, לעומת השחקן, באופן יחסי. אבל הוא היה טיפוס במלעיל, היה טוב בתור הדמות הסגורה עם האקשן אבל עם הקאט היה דווקא פתוח אולי יותר מדי. וגם נראה כמו הדמות. אבל דווקא במצלמה היא עברה יותר טוב ממנו. בכל מקרה היא בחורה זהב, מופנמת, חמודה, יפהפייה כמובן וגם הרשימה אותי עוד לפני שידעתי שהיא מוזיקאית. באחת החזרות היה ברור שהשחקן גרם לה להרגיש קצת לא בנוח בבוטות שלו. הסתבר לי מהבמאי שהשחקן גם מזדהה עם הדמות, כי לו בעצמו יש בעיות פסיכולוגיות מרובות כולל דיכאון, אבל לא רק. ומתישהו הוא פיתח תיאוריות נגד הבמאי שהוא עושה לו דווקא על משהו, עושה לו אי אילו מניפולציות וגם התחיל לריב איתו, לרוב זה לא הייתי מודע, רק בדיעבד. ושבוע לפני הצילומים הוא פרש. איכשהו הצלחנו למצוא מחליף בזמן, בחור נחמד, הרבה יותר נוח להיות בחברתו, אבל גם שחקן פחות חזק, הרגיש ונראה לי פחות מתאים לדמות.
הייתי ביחסים טובים עם השחקנית, למרות שלא דיברנו מחוץ לחזרות או לסט. בזמן הצילומים הייתי גם מפקח תסריט וגם עוזר הפקה כללי וגם מפיק בפועל כי בנוסף על זה ששמתי על זה כסף עשינו את הצילומים בסוף בבית שלי, כלומר של ההורים שלי, שהבמאי התעקש שממש כתבתי את הבית הזה לתסריט והוא הכי מושלם למרות שאני דמיינתי בית אחר. אז כשנפגשנו בבית הוא דיבר עם אבא שלי, היה קצת מביך, בשבילי, הרגשתי ילד. אבל הוא דיבר אל אבא שלי עם ביטחון, כמו איש עסקים, וקלע בול לדמות, כי אבא שלי מאוד אוהב את החזות "איש עסקים" הזה, ולדחוף ולשווק ולמתג את עצמך ואת סוגי העצות הנדושות לחיים שקואצ'רים נותנים. אז זה גם התאים שצילמנו בקיץ וההורים נסעו לצימר לסופ"ש. מבחינת הפקה אין לי מה לומר, יצא פגז, נראה מעולה, הבאתי מישהו שהיה עמי במגמה לעשות את הסאונדטרק, והבמאי מצא עורכת מקצועית. זה לקח חודשים ארוכים משום מה עד שהיה קאט שאפשר להציג, למרות שלפי מה שאני יודע זה לא הוצג בשום מקום. אני דיי מובך מזה בכללי למרות שיש בזה ערכי הפקה גבוהים שרואים על המסך, על אף שהתקציב לא היה כזה גבוה. אז למרות שחלקתי על החלטות בימוי שלו, להצליח להוציא ערכי הפקה גבוהים מתקציב מוגבל זה גם חשוב עבור במאי אז אולי בכל זאת הוא היה סבבה. לא דיברנו הרבה מאז. ביום האחרון של הצילומים (שבסוף לא היה אחרון לגמרי, אבל אחרון לרוב הצוות) נפרדתי מכולם תוך שאני מסדר את הבית מהבלאגן. מאוד מלחיץ להיות אחראי על הבית כשיש שם סט צילומים ומלא אנשים זרים, מלא דברים על הראש. רציתי להגיד לשחקנית שלום, התלבטתי האם להזמין אותה לצאת, להזמין אותה למשהו, פשוט לדבר איתה באופן שיגרום להמשך דיבור בוואצאפ אחר כך להרגיש טבעי, אבל הייתי צריך לתאם את זה בזמן כי היא הלכה כשהלכתי להוריד זבל מכל מה שהלך שם, וראיתי אותה ורק הספקתי להגיד לה שלום ותודה ואלי עוד כמה מילים אבל לא יותר. ולא דיברנו אחר כך בוואצאפ. אולי חצי שנה אחר כך היא שאלה על הסרט אבל אני בעצמי לא ידעתי את התשובה. ושאלתי את חבר שלי מרימון עליה רק לפני כמה חודשים, הוא שאל אותי קודם אם אני מעוניין ועניתי שברור, והוא בדק והחזיר לי תשובה שהיא ממש לגמרי תפוסה. אמרתי לו שיודיע לי כשהחלון יהיה פתוח.
אז ראיתי אותה היום. היא ישבה שורה מאחוריי וקצת לצד. כשהיא הגיעה הופתעתי, לא אמרתי כלום אבל ניסיתי ליצור קשר עין. היא כנראה לא שמה לב. עוד כמה פעמים הסתכלתי אחורה אבל שוב נראה שהיא לא ממש מבחינה. אמרתי לעצמי שאני אגיד לה שלום אחרי ההצגה, כשכולם יהיו כזה בלובי ויהיה אפשר לפנות אליה ישירות בצורה נורמלית. התחיל המחזמר, הוא על בחור שלא אוהב מחזות זמר שהחיים שלו הפכו למחזמר, היו שם מלא רפרנסים למחזות זמר שמיועדים לקהל בקיא, והיות שזה מחזמר לא מוכר שמפיקים במסלול למחזות זמר, דווקא הצליחו לקלוע בקהל. היה ממש כיפי ומצחיק ומרשים, כולם היו מעולים, כולל השחקן הראשי שציינתי מקודם והשחקנית הראשית שציינתי שהייתה עמי במגמת מוזיקה, אבל עדיין לא ציינתי שגם עליה היה לי קראש, אבל זה לעוד שתי פסקאות.
אז המחזמר הסתיים ואנשים קמו אחרי כל הכפיים וההשתחוויה ואלה וכשעלינו במדרגות לצאת וראיתי שהשחקנית מהסרט שלי הייתה קרובה ממש ניסיתי ליצור עמה קשר עין וכשהייתי קרוב מספיק שאלתי אותה מה שלומה, הייתי ממש לידה אבל היא לא שמעה או לא שמה לב כי דיברה עם מישהי אחרת אולי. היא בטוח ראתה אותי, לא ראתה-קשר עין וזיהוי בטוח-ראתה, אבל לבטח הייתי בשדה שלה באופן שבו הייתה קולטת אותי אם הייתה זוכרת אותי, אבל היא בכל זאת לא הבחינה, אז כנראה שהיא לא זוכרת אותי. אולי היא לא זיהתה אותי? עשיתי לייזר אז אני בלי משקפיים, אולי השיער שלי היה קצת יותר ארוך אז? אבל עדיין הפנים אותם פנים, אז היה לי זקן, עדיין יש לי. היא כנראה פשוט שכחה. או שהיא כן שמה לב והתעלמה כי חשה לא בנוח ממני, גרמתי לה להרגיש מוטרדת איכשהו אז שהיא תרגיש לא בנוח עמי? אפילו לא ניסיתי לגעת בה "נגיעה-נגיעה" בכתף להזכיר לה מי אני, כבר הרגשתי יותר מדי מובך בשביל זה. עדיף כבר ללכת, יש יותר מביך מלנסות להזכיר למישהם שאתםן זוכרים-זוכרות לגמרי מי אתםן? הרגשתי ממש שקוף. כל מחשבה על "מתישהו אולי החלון ייפתח ואצור עמה קשר מחדש" ואז היא תיזכר בתסריטאי הצעיר והרגיש עם הפוטנציאל ותתהה "מה באמת לגביו?" ואחרי שיחה קצרה יתברר שיש לנו הרבה מן המשותף ודברים יצליחו להתקדם משם... התפוגגה, כי אם אצור עמה קשר והיא לא תזכור מי אני עדיין, אהפוך מנחמד וחמוד עם עומק רגשי ששווה לדבר עמו, לנואש נוסף בתור ודאי הארוך של הגברים המתדפקים על חלונה.
טוב, נעבור לשחקנית על הבמה. היא הייתה שנה מתחתיי במגמת מוזיקה. אז כשהייתי יחסית ותיק, י"א, היא רק הגיעה ב-י', ונראתה לי דיי ממוצעת האמת. טוב, לרוב בשנים האלו מסתכלים למעלה, לא למטה, יודניקיות חדשות הרגע היו ב-ט' הרי, רובן עוד מתפתחות. בי"ב כבר רואים בחורות מפותחות לחלוטין, אז על התחת שלהן אנו מתבוננים בכמיהה (היי אנחנו בני 15-16 זה הגיל). על אף שכשהיינו בי"ב והגיעו היודניקיות החדשות, שם דווקא הגיעו כמה מפותחות מראש שהשמיטו את הלסתות של חלקנו. אז כשאותה אחת הייתה ב-י' ואני בי"א, אני מודה שפחות שמתי לב אליה, החלפתי קראשים במהלך התיכון כל כמה חודשים בערך, ועל כמה מהן ממש חשבתי אולי מתישהו באמת לדבר ולהתחיל איתן. לא עשיתי כלום מזה כמובן אבל... טוב אין משהו אחרי האבל. גם ידידה שלה נראתה לי ממוצעת ואחרי הצבא הייתי בשוק מפריחתה וניסיתי להתחיל עמה מתישהו בדרך חמודה והיא אמרה שפחות מתאים לה ומתישהו חסמה אותי באינסטגרם משום מה למרות שלא יצרתי איתה קשר (בגלל שעשיתי לה לייקים יכול להיות? זה מטריד? זה לא טוב?), אבל נחזור לאותה אחת. היה עוזר להשתמש בשמות אני מניח אבל כבר מאוחר מדי בשביל זה.
אז לקראת סוף י' תחילת י"א שלה, היא נהייתה פתאום וואו. הייתה מעלינו בי"ב זמרת אחרת שנראתה נפלא עם קימורים נפלאים ואהובה על ידי המורות והתלמידים, מתישהו לקראת סוף י' אם אני זוכר נכון, אותה זמרת מ-י' עשתה תספורת דומה לזמרת מי"ב וכמה צחקו ברוח טובה שהן כפילות או שהיא גרסה קטנה שלה או משהו, לא בדיוק זוכר, אבל זו גם הייתה הנקודה שבה היה אפשר להבחין שלא רק התספורת דומה, גם הגוף נהיה מרשים ואפילו הפנים איכשהו נראו פתאום יותר יפות וסימטריות מושלמות. חבר שלי אמר שהיא נראית ממש כמו השחקנית של פגי קרטר ממארוול, היילי אטוול, אז אמרתי שאין שום דמיון, עכשיו אני מסתכל ווואלה הן נראות ממש דומה, והיא אחת השחקניות הנחשקות בעולם. חבר אחר שלי אמר לי על חבר אחר נוסף שיש לו קראש עליה, כיבדתי את זה, למרות שלא קרה עם זה כלום בסוף. זאת הייתה תקופה כשהיינו י"בניקים שאיכשהו כולם הזדווגו בתוך המגמה ורק החבורה הקטנה שלי וחבריי לא היינו חלק מזה מסתבר. בהמשך דיי ניתק הקשר ביני לבין אותו חבר שלישי, פחות אהבתי אותו עם חלוף הזמן כי הרגשתי שהוא הופך לנרקיסיסט גדול, שזו תכונה שממש מעצבנת אותי. אחר כך הוא עבר לתל אביב ופחות התראינו והיום אנחנו כבר בכלל לא מתראים.
בכל מקרה אז במהלך הצבא גם ראיתי שבשנה אחרינו העלו במגמה את אוליבר טוויסט (בשנה שלי העלו את כנר על הגג) ואותה זמרת, כעת בי"ב, בשיאה, הייתה ננסי, הדמות הנשית הראשית (מלבד זה שזמרת שיחקה את אוליבר, טוב, יותר מתאימה באמת לטונים הגבוהים). אז היא כבר אז החלה להיות טייפ... ראשי. יפה, מוכשרת, נחשקת, קול מרשים כמובן, היא פשוט הרגישה נכון לתפקיד ראשי אני מניח. ואני חושב שבצבא היא הייתה מוזיקאית מצטיינת, ואני יודע שאחרי זה היא הלכה ללמוד באקדמיה בירושלים, מפני שהמנצח של המקהלה שלי לימד שם ומתישהו היא הגיעה למקהלה בעקבות זה, נראה לי זה גם נחשב נקודות ביצוע באקדמיה אולי. אז היא הגיעה למקהלה ששרתי בה אחרי שאני כבר הייתי יחסית ותיק בה - חצי שנה לפני הצבא ושנה+ אחרי הצבא - ואני פרצוף מוכר, על אף שלא דיברנו מלא במגמה, עדיין היה דיבור כלשהו מכורח הסיטואציה וכעת היא במקום חדש שאני כבר במידה מסוימת מאוקלם בו חברתית ומוזיקלית, כי חזרנו הרבה על שירים. עזר שהמקהלה הייתה מאוד מקבלת. אבל חשוב לא פחות - שנינו גרים ברעננה, החזרות של המקהלה היו בגבעתיים והסתיימו באחת עשרה וחצי, לפעמים אפילו אחרי. אני הגעתי למקהלה ברכב של אמא שלי, והיא הגיעה, אם אני לא טועה, מהאקדמיה יחד עם המנצח שהסיע עוד כמה חבר'ה מירושלים, או תחב"צ גם אפשרות. בכל מקרה בחזור זה יותר קשה להגיע לרעננה בגלל שהאוטובוסים מסתיימים בשעות האלה, אז אני כמובן שמחתי להסיע אותה.
השתדלתי לדבר עמה בנסיעות, מלבד להנעים את הזמן, לנסות ליצור קשר, שיהיה טבעי לנו לדבר רק שנינו, כיוון שבמגמה זה לא ממש היה ככה. ידעתי שאני רוצה מתישהו להתחיל עמה וכנראה הזמן הכי מתאים יהיה לקראת סוף נסיעה. טוב ברור שבנסיעה הראשונה לא עשיתי את זה. התלבטתי, אבל אמרתי לעצמי להיות גבר, להיות בוגר, אין שום דבר רע בלשאול אותה אם היא רוצה לצאת. גם אמנם הייתי ביישן אבל לא חוויתי הרבה דחייה עד אז, מפני שלא ממש ניסיתי. עם החברה הראשונה זו היתה חברה של חברה של חבר ונפגשנו פעמיים דרך הקשר הארוך הזה וקלטנו שאנחנו דומים ואחרי הפעם השנייה שאלתי אותה בפייסבוק אם היא תרצה לצאת והיא ענתה שבשמחה. אבל היו לי מקורות פנימיים דרך החבר שהסיכוי טוב, אז חשבתי שזה פחות נחשב אומץ. בברלין עם הספרדייה זה הפתיע גם אותי, האומץ היה בלהתחיל שיחה לא בלהתחיל איתה, והייתי במקור בברלין יחד עם המקהלה במופע ופשוט נשארתי עוד כמה ימים, זה היה ממש אחרי הצבא, הייתי צריך את זה, אז אני מניח שההיי של החוויה עם המקהלה יחד עם החופש של אחרי הצבא עזר לי קצת לביטחון לנסות להכיר זרים בהוסטל. החברים מהמקהלה היו גם אנשים מאוד תומכים ומרוממים, אז אפילו שרובם לא היו בימים שאחרי ההופעות, אני מניח שהם עזרו. ואז אחרי שיזמתי שיחה ודיברנו הרבה, השיחה זרמה לללכת לאכול בערב וזה זרם ללהיפגש מחר לטייל בעיר ואז למסעדה ואז לללכת לעוד יעדים בעיר ואז למזללה גרמנית ואז עם קצת בירה לנשיקה ומשם כשראינו שהחדר בהוסטל ריק...
טוב אז כל זה לומר שבתכלס עד אז לא ממש התחלתי עם מישהי בצורה שבה אני מסכן את עצמי בדחייה באמת. טוב אני לא זוכר בדיוק כמה פעמים הסעתי אותה לפני שהתחלתי איתה, זה בטח לא היה מלא. אני מניח שאחרי הנסיעה הראשונה גמלה בלבי ההחלטה להזמין אותה מתישהו, אולי בפעם הבאה. אני לא זוכר אם בפעם הבאה ניסיתי רק ליצור שיחה, ליצור תקשורת בינינו או שתכננתי להתחיל איתה בסוף אותה נסיעה, בכל מקרה זה לא קרה בנסיעה הזאת. אני כן זוכר שמתישהו ממש אמרתי לעצמי שאתחיל איתה בסוף הנסיעה ולא עשיתי את זה וכעסתי על עצמי שאני כזה פחדן, אני חושב שגם כנראה הייתה שיחה טובה באותה נסיעה ובגלל זה יותר כעסתי על עצמי. אבל אני חושב גם שזה גרם לי להיות פזיז מדי בפעם הבאה. אני חושב שבתחילת הנסיעה שבסופה כן התחלתי איתה, דרכתי קודם על חרא בדרך לרכב והייתי צריך לנקות את זה כמה דקות לפני שנכנסתי לרכב ובכל זאת זה עשה ריח מסריח ועשה אותי מסריח ולא נינוח מן הסתם וקצת עצבני באותו הרגע, מקווה שלא נראיתי ככה גם אחרי. יכול להיות שזאת הייתה נסיעה אחת קודם, אבל אני חושב שזו הייתה אותה נסיעה, שוב, לא בטוח. בכל מקרה, זה לא מבשר טובות וגם לא יוצר טובות, מי תרצה להסכים לדייט למישהו שמריח מחרא של כלב? למרות שהיא ראתה שדרכתי על זה אז זה לא ריח שמגיע ממני טבעית. בכל מקרה (אני אומר הרבה "בכל מקרה") בנסיעה שבסופה התחלתי איתה דיברנו יחסית באופן קולח, התחיל טוב, אבל הסתיים קודר ממה שאני זוכר; דיברנו על פוליטיקה ועל טראמפ בארה"ב, אני מאוד מתעניין בהיסטוריה של ארה"ב וגם בפוליטיקה העכשווית שלה אני דיי בקיא, אז זה אמור להיות דווקא אזור נוח לי לשיחה, תחום שבו אני יכול להפגין בקיאות ואינטליגנציה. שנינו ליברלים ולא אהבנו את טראמפ אז לא כאילו היה איזה ויכוח פוליטי, אך זה היה עוד 2019 - טרם הקורונה, אבל כבר מסתכלים לקראת הבחירות, הדמוקרטים שם התחילו בהתמודדויות שלהם שנה+ לפני הבחירות הסופיות. ואני מתישהו בשיחה אמרתי שגם אם הוא יפסיד בבחירות הוא לא מתכוון לעזוב, והיא לא הבינה מה זה אומר. זו הייתה נקודה שביל מהאר חזר עליה בתוכנית שלו הרבה זמן וצפיתי בזה והסכמתי איתו; כל מה שצריך לדעת עליו בערך זה שהוא סובל מהפרעה נרקיסיסטית, הוא לא יודה בהפסד, וזה גם מה שקרה בפועל, הוא הרי עדיין לא מודה. אבל כשניסיתי לומר לה את זה יצאתי קודר מדי וזה היה ממש לקראת סוף הנסיעה. אז תחשבו שזה הטון הסוגר של השיחה ואז מגיעים לבית שלה ואני כועס על עצמי שלא שאלתי פעם קודמת שאמרתי לעצמי שאשאל. ובפעם הקודמת השיחה הלכה טוב, וחשבתי שרוב השיחה בנסיעה הנוכחית הלכה טוב, אולי חוץ מהסוף. אז לפני שהיא יצאה מהרכב הבלחתי "אמממ... את תרצי... לצאת מתישהו/איתי/אולי" והיא חייכה חיוך מאולץ ואמרה "יש לי בן זוג" והלכה.
נשארתי באוטו כועס על עצמי. קלטתי מיד שלא ככה תכננתי את זה. הייתי צריך לחכות. הייתי חייב לשאול כשאני מריח כמו חרא וכשסיימתי איתה שיחה בצורה כאילו כולנו לקראת אבדון או משהו כזה? זה כזה שינוי טון צורם ואני לא במצב נחשק באותה העת. האם באמת יש לה בן זוג או שהיא שיקרה כי הייתי מאוד לא נחשק באותה העת, וזה יכול היה להיות שונה אילו רק הייתי מנסה בפעם שבה דברים הולכים יותר חלק וההתנהלות שלי נינוחה יותר? מצד שני, היא בחורה יפהפייה, כאילו ברור שיש לה בן זוג, זה יותר סביר אפילו, מה יש לפקפק? וזה אומר שלא משנה שדברים לא הלכו בדיוק כפי שתכננתי כי גם אם הכול היה הולך חלק היא הייתה מוסרת את אותה התשובה, אז זה לא אישי ואני לא צריך לכעוס על עצמי.
אולם, בשבועות הבאים היא הגיעה פחות לחזרות, היא דילגה כמה פעמים, אני אפילו לא בטוח שהסעתי אותה יותר; אם הסעתי, זה היה פעם או פעמיים נוספות מקסימום וברווחים גדולים. היא חזרה בעצמה או עם מישהוי אחרת בפעמים אחרות אני מניח, אבל כאמור דילגה על חזרות ומתישהו פשוט הפסיקה להגיע והרגשתי שזה בגללי. כשראיתי אותה אחרי אותה פעם זה פשוט הרגיש מוזר, וניסיתי להתנהג כאילו הכול כרגיל ואני מניח שגם היא, אבל למרות שמישהי שנראית כמוה בטח מסתובבת בעולם בהנחה שחצי מהגברים סביבה רוצים להתחיל איתה, כי בטח כל כך הרבה באמת עושים את זה, עדיין כשיוצא המרצע מן השק זה יוצר מבוכה מסוימת. אולי זו תחושת אי שוויון מסוימת - האחת דחתה את השני, אחד רוצה את השנייה וזה לא חוזר כלפיו. אני הייתי במקהלה לפניה, הייתי מאוקלם שם והיא עדיין הייתה דיי חדשה, אם היא לא רצתה לראות אותי אני מניח שהיא תהיה עם ההנחה שאני אשאר שם בכל מקרה כי כבר הייתי שם והיא לא באמת צריכה לבוא למקהלה הזו כי במילא עוד לא התאקלמה בה ולא מכירה יותר מדי את השירים. כמובן, אולי אין קשר בכלל והיו לה סיבות אישיות שונות לגמרי לפרוש מהמקהלה. אולי זה אפילו אגואיסטי מצדי לחשוב שזה קשור אליי, אבל התזמון גרם לי להרגיש את זה, וגם היחס שלה כמובן, היא לא הייתה גסה, הייתה נחמדה, אבל גם פחות חברותית מאז, כלפיי לפחות, ואם לא הייתה לה בעיה קודם לנסוע איתי והייתי פנים נחמדות ויתרון שאני שם, עכשיו פתאום היא מצאה דרך אחרת לחזור מדי פעם והפסקנו לדבר כמעט לגמרי שם...
ואז לפני כחודש או פחות ראיתי את הטריילר למחזמר הזה וראיתי שהיא מופיעה בו. היא הגיעה למסלול למחזות זמר, עברה את האודישן למסלול המלא וכבר מהטריילרים נראה שהיא תהיה בתפקיד ראשי יחד עם הבחור השני שדיברתי עליו בחלק הראשון - וכמובן זה מחזמר, יש בין שני הלידים מתח וכימיה ועד נשיקה. אז אני הרגשתי עוד יותר פספוס, אני מניח שאין לי זכות להרגיש פספוס, ניסיתי מה שיכולתי, להתחיל איתה פעם אחת, לא הלך, זהו. אבל לראות שהיא גם מתה על מיוזיקלס - כן עשינו במגמה והיה כיף, אבל היא הייתה זמרת קלאסית - אקטיבית לחפש את המסלול הזה ולהתקבל אומר שהיא בהחלט גם אוהבת מיוזיקלס וזו בהחלט התאמה שאני רוצה בבת זוג. והיא כמובן הופיע מדהים והוא הופיע מדהים. וכמובן זה דיי מטומטם מדי לקנא בו, גם כי לא ניסיתי להתקבל באותה שנה בגלל הלימודים וגם כי נגיד הייתי במקומו, מגיעים לסדנה, אני רואה את אותה זמרת שאני חושב שאולי פרשה מהמקהלה בשביל להתחמק ממני המגעיל. בוא נגיד ששנינו ראשיים שמתנשקים לא קורה בסיטואציה הזאת במירב הסיכויים.
אבל אפשר לפנטז. אחח היא באמת נראית טוב. פנים כאלו סימטריות, שלמות, משהו ספינקסי. ואיזה גוף... וקול יפה, מאוד מוכשרת. בא לי להיות עם מישהי שאוכל ללכת איתה למיוזיקלס. ולשיר איתה בהרמוניות. ולראות אותה מופיעה ולהתגאות. גם השחקנית מהסרט שלי נראית כמו מלאך פשוט. ועיניים כל כך יפות ועמוקות. וגם גוף יפה. וגם קול יפה וכישרון. ובא לי להיות עם מישהי שאוהבת את הביטלס ואוכל לשיר איתה בהרמוניות. טוב אותה לא ראיתי מופיעה מוזיקלית, אבל היא למדה ברימון, אני בטוח שהיא גם מופיעה נפלא להתגאות בה. אחחח... חבל שאני לא קיים בעיניהן, היה יכול להיות נפלא. כן אני יודע אני מניח יותר מדי את התקווה לאושר שלי אצל פנטזיה של אישה מושלמת עבורי והן בנות אנוש עם רגשות ודאגות משלהן ובמצב מציאותי, אפילו אם היינו יוצאים, לשים כל כך הרבה ציפיות עליהן לא יהיה הוגן כלפיהן ולא יעשה לי טוב. אבל על מה אבסס את האושר שלי? על עצמי? פחחחח. אם אני אבסס את האושר שלי על השמוק הזה אני לא אראה אושר בחיי.
בכל מקרה, ממליץ על תווי חייו של הווארד בארנס. למרות שההצגה הזאת הייתה רק לשלוש הופעות. בטח באסה להתאמן כל כך הרבה להגיע לשלמות כזו מאתגרת רק למספר הופעות מצומצם. אבל עדיין, היה מאוד כיף, מחזמר מצחיק ויפה, מזכיר את הבחור שלא אהב מיוזיקלס של סטארקיד, רק קצת יותר שפוי. עדיין לא שפוי אבל.
