טוב מסתבר שיש לי כוח לכתוב כאן פוסט שבטח יהיה ארוך לאללה, אבל זה חצי להעביר את הזמן חצי להוריד מהלב. ושישית קריאה לעזרה אני מניח, למרות שאני ארגיש מאוד לא בנוח אם יכתבו לי אחרי זה זרים בקטע של לדאוג לשלומי. וכן זה אחד ושישית תתמודדו.
אני הולך לישון מאוחר ומרגיש בודד ומדוכא, סתם יושב על הטלפון שעה-שעתיים לפני שאני הולך לישון, כי הרי בדיוק על זה כל הרופאים ממליצים. לרוב על סרטונים ביוטיוב. לפעמים אני מרגיש שאני סתם מעביר את הזמן, אפילו לא רואה ממש סרטונים שאני רוצה לראות. ואז האם אני מפסיק והולך לישון? לא. או שאני ממשיך עם זה או שאני מאונן ואומר לעצמי שזה יעזור לי להירדם מהר יותר. שזה גם בולשיט כי מה זה משנה אם זה עוזר לי להירדם קצת יותר מוקדם, אם לוקח לי שעה-שעתיים לאונן. לא יודע למה, אני תמיד מחפש את הרגע המושלם לגמור. או התמונה המושלמת או סרטון מושלם של איזו דוגמנית אינסטה או הסרטון המושלם לרוב של גיבורות נגד נבליות באתרי פורנו. אני מחפש בלי עירום, בלי סקס, זה אפילו מוריד לי, אבל שהנבלית תנצח, זה עושה לי את זה. לא סתם עשיתי כבר 6 רשימות של נבליות בסרטים וסדרות. גם על זה לפעמים אבל זה פחות ספונטני.
בא לי לכתוב למישהו למישהי, לא יודע על מה, אפילו על כלום, אבל לא מרגיש לי שיש לי למי. יש לי חברים טובים, אבל אני בכל זאת לא מרגיש שאני יכול לכתוב להם על כל דבר בכל זמן והם יגיבו. אני מרגיש שזו מערכת יחסים לא מאוזנת. אני יודע שאני אשתדל לענות להם כמה שיותר מהר אם הם כותבים לי, אם אני עובד אולי אדחה את זה לסיום המשמרת, אבל לא אשאיר אותם על read. ואיתם זה קצת יותר מורכב. אז יש לי חבר טוב אחד שאפשר ממש לנהל איתו שיחות עומק ובאמת אכפת לו. עממה, הוא נוראי בלתקשר בוואצאפ, לכתוב לו על משהו בוואצאפ יש סיכוי דומה שהוא יגיב לזה כמו אם אני אכתוב את אותו דבר על פתק ואזרוק לפח. ולא בא לי להרים טלפון על כל דבר, כי להרים טלפון זה אומר שיש מטרה, שיש משמעות מיוחדת לשיחה, כדאי שיהיה אורך מינימלי לשיחה וכשזה בלילה זה עלול להעיר, בכללי זה עלול להפריע. כל הקטע בלשלוח וואצאפ זה כמה זה אגבי ולא מפריע, אבל אם מצליחים להסתנכרן בהחלט אפשר לעשות שיחה מלאה דרך הוואצאפ ולהעביר הרבה מידע וזה יכול להתחיל מהודעה קטנה בלי ציפיות לשום דבר. חברים אחרים יותר נורמליים בקטע של הוואצאפ אבל עדיין לא מהירים להגיב כמוני.
[עריכה: את החלק הקודם כתבתי לפני כמה ימים גם את כמה מהפסקאות הבאות; את זו הנוכחית אני כתבתי אחרי כיפור ואותו חבר שוב עיצבן אותי עם חוסר התקשורתיות שלו. עבר כיפור, הוא שומר ואני לא, אז כבר ידעתי שאני לא אתקשר אתו בכיפור, אבל לפני שנכנס התקשרתי אליו כי רציתי לעשות משהו לחבר שהיה לו יום הולדת לפני שבוע ולא ממש חגגנו לו כראוי כי ביום עצמו הוא היה בצפון עם המשפחה ויום אחרי קבענו אבל הוא ביטל בסוף כי היה עייף והשאר בגלל שגרת השבוע או שלא היו מספיק אנשים. אז דיברתי עם החבר הראשון על לעשות משהו לחבר השני והוא תמך בזה. החבר השני יותר תקשורתי מהראשון וגם לא שומר כיפור אז נפגשתי אותו אתמול בערב כיפור ופגשנו עוד כמה חברים על הדרך והלכנו והיה נחמד ובסוף אמרנו שניפגש מחר, כלומר היום. היום הוא פשוט לא ענה להודעות, לא יודע למה. כשכיפור עמד לצאת התקשרתי אליו לא ענה. התקשרתי לחבר הראשון, לא ענה, אמרתי אולי עוד לא יצא כיפור. אחרי שעה-שעתיים שאני כבר בטוח שיצא כיפור ניסיתי שוב את שניהם ולא ענו, אמרתי אולי רק יצא כיפור הוא אוכל עם המשפחה, חיכיתי. ניסיתי קצת זמן אחר כך שוב - ושוב לא ענו. ואז שוב שעה-שעתיים נוספות לאחר מכן כי כבר נהיה מאוחר וידעתי שאם לא עכשיו, זה כבר לא יקרה הערב ובספק שבימים הקרובים. אז הראשון סוף סוף ענה לי ועדיין היה בעד אבל הוא כעס עליי שהתקשרתי אליו כל כך הרבה. ואז זה עצבן אותי שהוא כועס עליי כי זה היה סך הכול 4 פעמים, כשאני לא בטוח אם הוא רואה את השיחות הנכנסות או עדיין בלי טלפון וזה בכלל על משהו שקבענו מראש אז הוא היה צריך לצפות לשיחות וגם על פני איזה ארבע-חמש שעות, לא ברצף. אבל מבחינתו הוא דווקא כן ראה את השיחות נכנסות אבל עשה דברים אחרים ותכנן להתקשר אחר כך אז כאילו כשאני מתקשר אני יודע שהוא ראה את השיחות הקודמות שהגיעו ואני מנדנד לו בכל מקרה כי אני חייב שהוא יענה לי. מנסה לצייר אותי כפולניה שעושה לאנשים אשמה ומניפולציות כדי שיעשו דברים שאני רוצה, כשאני סך הכול רוצה לתקשר עם הבנאדם בצורה נורמלית. ג'יז אם אתה רואה את השיחה ומתכוון לענות אחר כך אז לפחות תשלח לי הודעה, אבל גם זה יותר מדי בשבילו, אז אני צריך פשוט לדעת ולסמוך עליו שהוא ראה שהתקשרתי ויחזור אליי, למרות שכשכאלתי אותו בכנות "אז מתי היית חוזר אליי?" הוא ענה שכנראה ממש מאוחר או שהיה שוכח מזה בכלל. אבל הוא בכל זאת התעקש שאני הכבד כאן. אחר כך דיברנו שוב ואמרתי לו שהחבר השני לא ענה לי אז הוא אמר לי פשוט לוותר על ההפתעה שעשיתי לחבר - "הפתעה", הכנתי לו עוגה סך הכול וכבר עברו כמה ימים אז רציתי שנעשה בה שימוש לפני שיהיה מאוחר מדי - אז הוא אמר לי פשוט לכתוב לחבר שזה מה שעשיתי לו ואז הוא כנראה יראה את זה ויענה סוף סוף. אבל שוב, הוא פשוט לא ראה הודעות שלי כל היום, מי אמר שאם אשלח לו את ההודעה הזאת הוא יראה בזמן? האמת זה הדבר הפולני לעשות, הוא יראה את ההודעה מאוחר מדי ואז ירגיש שאני חבר טוב כי "העיקר הכוונה" וירגיש רע שלא ענה לי קודם וזה ייאלץ אותו לקבוע למחר או משהו. את זה לא בא לי, בגלל זה העדפתי הפתעה, לא רוצה שהוא ירגיש רע בגללי, רוצה שלא יחשוב על זה ופשוט ישמח. בכל מקרה, נכון לכתיבת שורות אלה, שלחתי לו את ההודעה, מחקתי קצת אחר כך, כי חבר אחר ישב עמו מסתבר ואמר לי שזה לא יקרה היום אז לדחות למחר, החבר עם יום ההולדת ענה לי מאוחר להודעות ששלחתי קודם ואני לא בטוח אם הוא ראה את זו שמחקתי אבל הוא בעד להיפגש מחר.]
חבר טוב אחר מאוד דומה לי [זה החבר השני עם היום הולדת, פשוט כתבתי את הפסקה הזו קודם], אבל אנחנו לא עושים הרבה שיחות עומק, דווקא פשוט כי אנחנו מאוד דומים, אנחנו מסכימים על הרבה דברים ואז לפעמים קשה לפתח שיחה קולחת מדי מהסכמה. עדיין יש שוני בינינו, הוא יותר חכם ממני, הוא דיי גאון, אבל הוא לא יאמר את זה בעצמו, יש לו יותר מוסר עבודה ממני; יש לי מוסר עבודה כשאני עובד, אבל לא כשאני עובד על עצמי. נגיד, אני גיטריסט חובב אבל אני כמעט אף פעם לא מתאמן. הוא קלרניטן והוא מתאמן כל הזמן. הוא כל הזמן מתאמן בקלרינט או לומד או עובד או עושה ספורט. הוא התחיל דיאטה לפני שנתיים, אולי אפילו שלוש, הוא לא היה שמן אף פעם, הוא היה שמנמן, אבל מן הסתם רצה להרזות, אני מניח גם כדי שילך לו יותר טוב עם נשים כי לשנינו הולך נורא. והוא פשוט לא אוכל מתוק יותר בכלל, אולי ביום הולדת שלו עושה צ'יט לעוגה, אבל זהו, באמת [בגלל זה רציתי להפתיע אותו עם עוגה]. והוא אהב מתוק וחטיפים, זה לא שהוא לא רוצה, פשוט יש לו משמעת עצמית ברזל כדי לעמוד ביעדים וכל עוד הוא מרגיש שהוא עדיין לא עמד ביעד שלו הוא עדיין ממשיך בדיאטה. אין לי משמעת כזו. בכל מקרה, אז כל זה לומר שהוא גם טיפוס מאוד עסוק וכשהוא לא עסוק הוא עייף. מלא פעמים אנחנו מתכננים דברים והוא בסוף מחליט שהוא עייף מדי, שזה מעצבן כי הוא ידע מה יהיה הלו"ז שלו לאותו היום והוא מכיר את עצמו, שכבר יגיד מראש שהוא לא יגיע או רוצה יום אחר, אני סתם מפתח ציפיות למפגשים שלא קורים כל הזמן, לא רק בגללו, זו מן התנהגות קבוצתית כזו.
אני פשוט לא כזה, אני כמעט תמיד אסכים להיפגש אם אני יכול. אני לא ארגיש עייף מדי כי חברים זה דווקא מה שמעורר אותי. יום שלם שהרגשתי מת בלאו הכי ובסופו יש לי הזדמנות להיפגש עם חברים ולהרגיש קצת פחות מת ופחות בודד ואני אגיד לא כי אני בכל מקרה מרגיש כמו גווייה מהלכת? אני אומר כן אפילו כשנפגשים לעשות דברים שאני לא נהנה מהם. הם כל הזמן רוצים ברים ואם לא אז ישיבה בבתי קפה, בלילה, כי חס וחלילה שניפגש ביום גם כשאנחנו פנויים ביום. אני לא אוהב אלכוהול ולא אוהב קפה ולא אוהב להוציא יותר מדי כסף על דברים שאני לא אוהב. אבל מפגש חברים רגיל בבית של מישהו הם יעדיפו להעביר לבית קפה, ומפגש שרוצים להנות בו הדיפולט שלהם זה בר. אני פשוט אף פעם לא נהניתי בבר והאמת אני בא איתם ורואה אותם וזה לא נראה שהם באמת נהנים במיוחד אבל זה בכל זאת מה שהם אומרים אחרי. אולם, אני פעם אחר פעם מסכים לבוא איתם כי אני רוצה להיפגש איתם. אבל הם בקושי יבואו עמי לקולנוע שזה דבר שאני אוהב. האמת בסוף חודש יולי הזמנתי הטבה שראיתי שאני זכאי לה דרך לאומי מקס של 1+1 להוט סינמה, בהתחלה חשבתי שאלך איתם לראות את הסרט החדש של מארוול שהיה אז, ת'ור, כי על מארוול הכי קל לקבל הסכמה רחבה יחסית, אבל זה היה בתזמון לא טוב, שניים מהם טסו לחו"ל וזה לא קרה. הנחתי שאני אצליח לשכנע מישהו מהם, סך הכול צריך מישהו אחד, למרות שכמובן הכי כיף כמה, ללכת לסרט כלשהו מבין מה שיהיה/היה בחודשיים האחרונים. ההטבה הזו תקפה עד היום [היום שבו כתבתי שורות אלה, האמת שסוף סוף הצלחתי ללכת עם שני חברים לקולנוע אחרי חודשים, אבל יום אחד מאוחר מדי להטבה, אז בכל זאת לא עמדתי ביעד שזה מאכזב אבל מצד שני כן הלכתי איתם לסרט בסוף אז על מה אני מתלונן אני מניח]. יש עוד סיכוי קלוש שאצליח לראות איתם סרט כלשהו היום. מן הסתם גם היה לי באחורה של הראש שגם אם לא אצליח לשכנע אותם אולי אצליח להגיע לדייט עם מישהי בעולם הזה בחודשיים האחרונים ואז אותה אוכל לקחת לסרט. זה לא קטע של קמצנות של לנצל את ה-1+1 הזה, למרות שמחירי הכרטיסים היום באמת מוגזמים, זה פשוט כדי שאראה שאני יכול למצוא מישהו או מישהי שיעשו איתי משהו שאני אוהב, משהו שהוא גם כיף עבורם, בטווח של חודשיים שלמים. ואני לא ממש מצליח. אז יש פלא שאני מרגיש בודד על אף שיש לי חברים?
חבר נוסף שפעם היינו מבצעים יותר שיחות עומק, פעם גם היינו רואים יותר סרטים, הוא גם בקטע דומה. מתאמן כל יום שעות בגיטרה, הוא לא חובבן כמוני. נוסף על כך, יש לו חברה, אז כמובן שהוא משקיע בה, אז גם פחות רואים אותו. והוא גם טיפוס שכשיוצאים מעדיף לצאת לברים ולעתים רחוקות יסכים ללכת לסרט, למרות שפעם ממש אהבנו לראות סרטים ביחד. היום זה מרגיש לו משהו פאסיבי מדי. מבחינתי זה לפחות כיף. דווקא בבר זה המקום שאני מרגיש הכי פאסיבי בו בעולם. כן יש שם מלא בחורות שוות שהייתי רוצה להתחיל איתן, אבל אני לא מצליח לגשת אליהן, אז אני חש אקטיבית את הפאסיביות שלי. אבל אם אני יוצא עם חברים אני רוצה להנות עם החברים, אני נהנה לראות סרט, לשתות בירה לא. ובבר שנחשב מקום חברתי כמעט אף פעם אי אפשר באמת לדבר בגלל המוזיקה הרועשת והמחרישה. אם רואים סרט בבית של מישהו זה דווקא יותר חברתי, כי זו בדיוק סיטואציה טובה להערות סרקסטיות, לבדיחות, אין קהל שזה מפריע לו. רוצים להיפגש בבית של מישהו בלי לראות סרט? מעולה, אני בעד, יהיה אפשר לדבר אשכרה. אבל אותו חבר יבוא למפגש כזה לעתים רחוקות, כי אחרי הרבה זמן שלא ראה אותנו הוא רוצה לבלות לא סתם להיפגש בבית, אז חוזרים ליציאה לבר. וגם לו אני מרגיש הרבה פעמים שקשה לי לשלוח לו הודעה, לפעמים עושים שיחות ארוכות בוואצאפ אבל לעתים דיי רחוקות. עם הנגינה והחברה נראה שהוא עסוק כל הזמן אז קשה להגיע לתיאום עמו בהודעות וקשה להתחיל שיחה אמיתית בלי תיאום כלשהו.
ויש עוד כמה חברים בחבורה, שהם האמת יותר תקשורתיים, מצד שני אני טיפה פחות קרוב איתם, כלומר פחות נעשה שיחות עומק בוואצאפ, קורה לפעמים, אבל פחות ניפגש פשוט אחד על אחד, למרות שגם עם השלושה הראשונים זה כבר קורה פחות מבעבר. יש כמה מהם שאם אהיה אחד על אחד איתם זה באמת ירגיש קצת מוזר, כאילו כשפוגשים אותם בקבוצה אז זה מעולה, יש איזון, יש כימיה עם כולם ויוצא משהו טוב. אבל עם כמה מהם אחד על אחד פשוט מרגיש כאילו הקצב לא מתואם, מדברים במישורים שונים, לא יודע קשה לי להסביר. בכל מקרה אז מן הסתם גם עמם כשאני רוצה לכתוב למישהו כשאני מרגיש רע אני ארגיש קצת פחות בנוח לשלוח להם למרות שאנחנו כן מדברים על דברים עמוקים לפעמים.
ומן הסתם אין לי חברה, כבר שנים, אני ביישן מאוד אבל כן ניסיתי לאורך השנים. אבל האמת אומרים שפשוט צריך ללכת על זה ולקבל דחיה זה בסדר ועם הזמן זה כבר נהיה לא ביג דיל ומפתחים עור לזה, אבל אני פשוט מרגיש את ההפך. כל דחייה מורידה לי את הביטחון, מוציאה לי את הרוח מהמפרשים, עושה את זה קשה יותר לגשת בפעם הבאה. ואני צריך בכלל לדבר על האפליקציות? זה נוראי אבל אני עדיין שם. הצלחתי להגיע לדייטים, חלקם אפילו היו מוצלחים ביותר, אבל לא מספיק בשביל להמשיך לדייטים נוספים כנראה, כי הכי הרבה דייטים רצופים שיצא לי מהאפליקציה זה 4 - ועם אותה אחת אפילו לא הייתה נשיקה. נשארנו ידידים לזמן מה אבל זה התפייד. קרה לי שהשגתי ידידות מהאפליקציה לא פעם. הייתה לי משם ידידה שהתכתבנו מלא בתחילת הקורונה. אבל מתישהו היא נפרדה ממנה, כן ידידה נפרדה ממני, אפילו אי אפשר להיפרד כידידים ככה. ובאמת מסיבה דיי מטומטמת בדיעבד. יש לי משם גם ידידה שאני עדיין מתכתב איתה וכן ממש עזרה לי מתישהו כשהרגשתי נורא, אבל אנחנו בכל זאת מתכתבים לעתים דיי רחוקות, לאחרונה כתבתי לה בראש השנה והמשכנו אחר כך להתכתב עוד כמה ימים אבל זה שוב פשוט הפסיק. קשה להחזיק שיחות לאורך זמן אני מניח ואי אפשר גם פשוט ליצור שיחות עומק זה צריך איכשהו להגיע בטבעיות, לא יודע איך.
אני עדיין בידידות גם עם האקסית שלי, כתבתי על זה כבר פעם, יש בינינו שיח טוב, אבל לא תכוף. ומסיבות ברורות קשה ללכת ממש עמוק עם השיחות הללו. אני גם לא מתכתב איתה כל הזמן ואני לא אתחיל איתה שיחה סתם בשביל הצומי, זה ירגיש לי אנוכי. יש לי ידידה מהעבודה הקודמת שלי, עוד מלפני הקורונה, עבדנו בקולנוע. היא נראתה חמודה ופעם אחת כשעוד עבדנו הלכנו לסרט ביחד וחשבתי שזה דייט והבנתי תוך כדי שזה לא. אבל לא עשיתי מזה ביג דיל ופשוט המשכנו להיות ידידים ומתישהו הרגשתי שהיא גם ממש מחבבת אותי, לא יודע אם רק כידיד או מעבר לזה אבל הביעה כלפיי חיבה גדולה כשאת רוב העובדים היא דיי שנאה. ומתישהו כשהתחלנו לדבר יותר לעומק היא סיפרה שיש לה בעיות נפשיות שלא הייתי מדמיין אם לא הייתה אומרת לי. אבל דיברנו על זה יותר דווקא כשהפסקנו לעבוד כי התחילה הקורונה, וכמו הרבה אנשים זה החמיר את הבעיות הנפשיות שלה. אני דיכאוני אבל לה ממש יש דכאון קליני עם תעודות. ממש. היא קיבלה איזו תעודה שהיא יכולה לעקוף בתור בגלל החרדות החברתיות שלה. אז דיברנו על הדברים הנפשיים האלה הרבה, שהם מרגישים דברים יותר רגישים ואישיים ועמוקים, אז זה מאוד מחבר. מאידך, איתה דווקא יותר קשה לדבר על הדברים היותר שטחיים, אנחנו אוהבים מוזיקה שונה, סרטים שונים, עולם רפרנסים שונה, בכללי אני מניח מתלהבים מדברים אחרים. טוב היא גם לא הכי מתלהבת מדברים, זו חלק מהבעיה. נפגשנו באיזה בית קפה-מסעדה מתישהו בין הסגרים נדמה לי והיה טוב לראות אותה והפעם הבאה שנפגשנו הייתה כמעט שנתיים אחר כך, השנה, באביב אולי? לא זוכר בדיוק מתי. ראינו סרט, הסרט היה נורא אבל היה נחמד מאוד לראות אותה שוב. אני מרגיש שזה טוב לה, אבל היא בכל זאת לא רוצה להיפגש הרבה. באמת קשה לה. אף טיפול לא עזר, אף כדור לא עזר, עד כדי כך שהיא עשתה ממש לא מזמן ניתוח מסובך של התקנת קוצב וגאלי. לא, זה לא שם, זה בצוואר, על שם עצב הואגוס, מה חשבתם? זה טיפול שעשו לחולי אפילפסיה וגילו שיש לזה תוצאות טובות גם עם חולי דיכאון קליני וזו ממש אופציה אחרונה עבורה והיא מקווה שזה יעבוד אבל לוקח זמן לראות תוצאות. שאלתי אותה אם אפשר לבקר אותה אבל היא עדיין לא רצתה. אני רוצה שיהיה לה טוב ואני יכול עכשיו לכתוב לה וזה יהיה בסדר, לא משהו מפתיע, אבל קשה לי לשמוע שקשה לה ושאין לה תקווה, אני מנסה לעודד אותה אבל אין לי הרבה איך. ואני מרגיש שהבעיות שלה כל כך הרבה יותר קשות משלי שאני לא יכול להשוות, אז אני לא ארצה להתלונן אליה על הבעיות שלי, אני ארגיש לא נעים, כי כל דבר רע שאני מרגיש היא בטח מרגישה פי מאה.
אין לי ממש ידידים. יש לי קבוצה של חברים טובים, גם אם עם כמה מהם אני מרגיש יותר קרוב, את כולם אני עדיין מחשיב חברים טובים. יש כמה "ידידים" אני מניח שעמי בתואר ויש לנו דברים משותפים לדבר עליהם אבל אני בכל זאת מרגיש שלא ממש הצלחתי להתברג שם חברתית, אני מרגיש שאני מאוד ברקע שם. אני יודע שיש שם כבר הרבה חבורות, אנשים בהחלט נפגשים מחוץ לקמפוס אבל אני לא חלק מהמפגשים האלה. בשנה הראשונה ראינו סרטים ביחד כמה פעמים, סרטי חובה בתואר בקולנוע, בתקופה שעוד דאגו מקורונה אז לא הקרינו בקמפוס ופשוט ראינו בבית. אבל נגיד זה לא התפתח ממש להתכתבויות בנפרד ובשנה לאחר מכן, השנה הקודמת, לא נפגשנו מחוץ ללימודים בכלל. טוב פגשתי כמה מהם פעם אחת באירוע חברתי מחוץ לקמפוס, ביום ההולדת של האקסית שלי, שכאמור אנחנו ביחסי ידידות טובים ולומדים באותו חוג באוניברסיטה.
טוב כל זה לומר מה? אין לי מושג כבר, סתם מקיא מילים על הדף, כלומר המסך. אני מניח פשוט שאני מרגיש חרא ולבד גם כשיש לי חברים כי בסופו של היום אין לי ממש מישהו לכתוב לו או לה על הדברים הקטנים האלה, או לפחות אני לא ממש מרגיש שיש לי. גם כי אני מרגיש שתמיד אני זה שצריך ליצור קשר. אני לא ממש מקבל הודעות בספונטניות מאף אחד או אחת. אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא עול על מישהו אחר; ואם אני תמיד פונה אליהם והם לא אליי זה מרגיש כאילו אני צריך אותם כל הזמן והם לא ממש אותי, ואז כמה הם עונים לי כי הם רוצים וכמה כי זה מנומס? או אפילו כי זורם אבל אחרת הם לא היו חושבים עליי? לא יודע, אני כנראה מגזים. גם לא יודע מה עוד לכתוב. לסיים? טוב. גם הלוואי שהייתה לי חברה לסרטים. וסקס גם יכול להיות נחמד אי פעם.
