overthinking

בלאגן בראש שלי

לחץ לא מוסבר

כל היום

ובינתיים כל מה שאני רוצה

זה פאקינג דייט 

השיר הכי פחות קשור בעולם 

בא לי למות

עושה איזה דילוג מסדרת הנבליות מסרטים וסדרות שכתבתי, מקווה שאתןם נהנים/נהנות מזה. אחזור לזה מתישהו בקרוב, אבל לא רוצה שהניסיון ליצור איזה רצף ימנע ממני לכתוב דברים אחרים תוך כדי, אז אני כותב גם אם אני לא בטוח מה אני רוצה לומר.

באמת אין לי מושג מה אני רוצה לומר, אני סתם מרגיש חרא כרגיל ואתן לאצבעות שלי לכתוב מה שהולך במוח.

אני מרגיש נורא, מיואש, מעצמי בעיקר, אני לא מצליח לשנות את עצמי. לא מצליח לעשות דברים שאני אומר לעצמי לעשות כל הזמן. וככה אני פשוט חי על אוטומט כזה ומרגיש רע, כי זה פשוט לא יוביל אותי לכלום, זה ישאיר אותי במקום.

אני עכשיו לחוץ כי עוד מעט אצטרך להתחיל לעבוד, כן בשעה הזאת במוצ"ש. זאת לא עבודה נוראית אבל גם לא עבודה שאני רוצה לעשות בכלל ואני פשוט מרגיש טיפש שהסכמתי אליה. זו הבעיה אני פשוט נותן לדברים לקרות לי, אני יכול להשקיע הרבה מאמץ בעבודה או עבור אנשים אחרים בכללי, אבל להשקיע בעצמי, לא ממש. ובטח לא לעמוד על שלי.

בהמשך השבוע ההורים שלי יטוסו לחו"ל, גם אח שלי בחו"ל עכשיו ויהיו יומיים חופפים. אז אהיה לבד בבית כי אני עדיין גר עם ההורים כמובן... וזה מעלה עבורי תחושות כמו שעולות בסביבות ולנטיינז או ט"ו באב, תחושה שאם הייתי במערכת יחסים זו הייתה יכולה להיות הזדמנות לאינטימיות. כמובן שלא הייתי במערכת יחסים שנים אז אני סתם מרגיש כמו לוזר. הראש החרדתי שלי מרגיש לא בנוח שההורים שלי יראו את החברה הלא קיימת שלי או בכלל יחשבו עליי כעל יצור מיני בכללי, אז בית ריק מעלה את המחשבות הללו גם אם אין לי כלום וגורם לי להרגיש עוד יותר רע עם עצמי. ולא הייתי מרגיש ככה אם הייתי גר לבד אבל אני עוד לא מצליח לצאת מהבית. כאילו אני בטוח שאם הייתי גר לבד הייתי מרגיש בודד אבל לא הייתי מרגיש - "אה הנה חלון ההזדמנויות הקצר חולף, אם היית מצליח לבנות משהו קודם זה לא היה קורה, אבל אתה לא מצליח כי אתה אפס, חכה עכשיו עוד שנה לכלום".

לא שאני לא מרגיש רע על זה שאני עוד גר עם ההורים ואין לי חברה כל שאר הזמן, אבל להרגיש רע לא עוזר לי. לעבוד בעבודת שכר מינימום שאני לא אוהב כי היא היחידה שחשבתי שאני יכול להשיג גם לא עוזר כי בקצב של הכנסת משכורות שכר מינימום אל מול הקצב של עליית מחירי הדיור מכתיב שאוכל לצאת מהבית בגיל 50 אולי, או שאוותר ואחפש דברים רחוקים מהמרכז. לא שזה יפתור לי את שאר הבעיות בחיים, בעיות מומצאות בעיקר, כי לאף אחד לא באמת אכפת מה אני אעשה בחיים, אני לא גווע ברעב וכנראה גם לא אגווע סתם אמשיך להרגיש חרא על זה שאני נשאר שמוק בינוני שדורך במקום.

הייתי כבר מסיים את זה עכשיו אבל גם לא בא לי שיסתכלו על החיים שלי אחרי שאני אמות ויבחינו בכמה זה משעמם וממוצע להחריד. איזה מלכוד Good grief. 

סורי אם קראתם את זה וביאסתי לכם את הערב אני כותב בעיקר לעצמי.

הנה שיר יפה.

אני מרגיש שאני פשוט מעביר את הימים, כלום לא קורה, כלום לא משתנה, אני לא משתנה.

נגמר הסמסטר, נגמרה השנה השנייה, אז כביכול יש לי עכשיו יותר חופש, חוץ מזה שהתחלתי לעבוד בעבודה חדשה עוד לפני שהסתיימו המבחנים, אז לא באמת היה לי חופש. ואני לא ממש אוהב את העבודה, אבל זו עבודה אז אני מניח שזה לא משהו שצריך לאהוב במיוחד. בכל מקרה חתמתי לשנה בדבר הזה, לא באמת יעשו לי משהו אם אחליט לעזוב קודם, אבל אני מכיר את עצמי, אני אשאר רק מתוך האי נעימות של לדבר עם הבוס.

אבל זה לא לוקח כל כך הרבה זמן מהיום, כביכול שאר היום אני יכול לעשות מה שאני רוצה, להשקיע בעצמי, אבל כמובן שאני לא עושה את זה. אני קצת עושה דואולינגו, ללמוד איטלקית, זה אפשר לומר שזה משהו, בא לי לדעת שפות, אבל אני שם יותר משקל על מנגנוני האשמה של דואולינגו מאשר על כח הרצון שלי. גם אמרתי לעצמי שאכתוב, אנגן, אשיר, אקרא, אבלה יותר עם חברים. כמובן שזה לא קורה. אני מבלה קצת יותר עם חברים מאשר בסמסטר, אבל זה שרוב המשמרות בעבודה שלי הן בערב לא עוזר.

הלכתי אתמול להופעה של חבר, גיטריסט תותח שלומד ברימון, ניגן בס בלהקה, ניגנו ביחד פרוג רוק משובח, היה מדהים. כמובן ששמחתי מאוד בשבילו, אבל השמחה הזאת באה עם מחשבות על עצמי כי אני בן אנוש מטומטם. "איזה תותח. איזו נגינה מדויקת. בלי טעויות, כאילו אוטומטי. כל הלהקה. ולמה? איך? כי הם מתאמנים כל יום כמעט שעות, במשך שנים, כדי להגיע לרמה הזאת. אתה מתחיל משהו ומוותר ישר כי אתה לא ברמה גבוהה. אתה בקושי מתחיל משהו. מה אתה עושה בבית? יושב וצופה בסדרות וסרטונים, ומאונן יותר מדי. פלא שאף אחת לא רוצה אותך?"

וכמובן אני מסתכל על כל הבנות היפות בקהל בכמיהה. ואני חושב שאם הייתי בת הרצפה הייתה רטובה מרוב שהלהקה ניגנה טוב. אין מה לעשות, מדליק לראות דבר כזה, מוזיקה עושה משהו אחר. ואני חושב "בת שנראית ככה, רואה את החבר'ה מופיעים לעומת אדם כמוני בקהל, אין השוואה בכלל, אני לא יכול להאשים אותן, זה פשוט הרבה יותר ממגנט. רוצה שירצו אותך? תעשה משהו מרשים כזה. תשקיע זמן יא עצלן. במקום להתמרמר על עצמך יא אפס. אתה תמות לבד ככה".

הפסיכולוג שלי לא מסכים איתי כשאני קורא לעצמי עצלן, הוא אומר שזה נובע מדברים אחרים, פחדים וכו'. כי אני מסוגל להשקיע הרבה עבודה בדברים אחרים. אני מניח שזה נכון חלקית, אבל מה משנה כבר הסיבה שאני לא מתחיל כלום אם אני לא מצליח להשתנות? מה ההבדל כבר בין לא להתחיל מתוך עצלנות או מתוך פחד לכישלון או פרפקציוניזם אידיוטי אם גם לדעת שהסיבה היא הפחד הזה לא משנה אותו? אני גם תוהה למה אני ממשיך ללכת לפסיכולוגים שלוש שנים אם אני לא משתנה. טוב אני מרגיש שאני הולך כבר בעיקר בשביל לקטר, אני צריך לגדף על עצמי גם בקול רם, לא מספיק בתוך הראש שלי. אני לא עושה כלום פרודוקטיבי כל השבוע ורק מחכה לשלושת-רבעי שעה עם הפסיכולוג להוציא חלק ממה שמסתובב לי בראש. ובכל מקרה כשמתחילה הפגישה אני שותק והוא צריך להוציא ממני את מה שרק חיכיתי לפלוט.

אולי בגלל זה אני כותב כאן, השלושת-רבעי שעה בשבוע של להתעצבן על עצמי אצל הפסיכולוג לא מספיק לי, אני צריך גם במהלך השבוע, ובאופן פומבי ומביך יותר. ואולי אני כותב כדי שלא אבהה לחלל בחוסר מעש ואאלץ להחליט להתחיל לעשות משהו פרודקטיבי לשם שינוי. אולי גם זה מטומטם, לרדוף אחרי להיות כמה שיותר פרודקטיבי כל הזמן, נגע קפיטליסטי שכזה. אני לא רודף אחרי להיות מרוצה מעצמי כפי שאני כרגע כי אני אפילו לא רואה בזה משהו אפשרי; אעשה דברים פרודקטיביים, אשתפר בכל תחום בחיים בערך, ואז כשאני אותו אדם משופר, האדם שאני חולם שאני אהיה שנים אבל לא באמת פועל כדי להיות אותו אדם, אז נוכל לדבר על להיות מרוצה מעצמי. כרגע אני לא רואה את עצמי טוב בשום דבר כפי שחבר שלי טוב בלנגן. בטח שלא בלנגן, הגיטרה שלי לא מצפה לשום דבר.

הייתי אומר שגם למות זו אופציה, אבל למות לוזר מרגיש לי מביך מדי, איזה מלכוד.