החודש אנחנו יחד כבר למעלה משני עשורים. הגעתי אליו בגיל 20, לא רציתי ממנו שום דבר מלבד סקס קשוח מאוד. לא הסכמתי לנהל איתו שיחות.
כשהתגעגעתי, קבעתי איתו מפגש ונעלמתי כשהספיק לי.
הגעתי לצרוך אותו ולא עניין אותי מעבר. כל מפגש שלנו עד היום מופלא, מרתק, מגלה דברים חדשים, הוא היחיד שאני יכולה לבקש ממנו אקסטרים בלי להתבייש, היחיד שמכיר את מי שאני באמת.
לא מזמן אמרתי לו שהכי אינטימי שלי, רק הוא רואה, כשאני כואבת וחסרת אונים באמת.
לאורך השנים אני התבגרתי, השתנתי, הקשיחות שלי התעדנה, התעגלתי, הצרכים שלי השתנו.
אבל הוא מתעקש להשאיר אותי, באותו המקום ובנוסף להכל, הוא דוש, אמיתי כזה. אני יכולה לכתוב לו שהתגעגעתי והוא לא יענה, או שהוא יענה שבוע אחרי. הוא דרך אגב מתגעגע אלי מלא, אבל הוא דוגל בשליטה ארכאית ולעיתים פרה היסטורית.
הוא מעולם לא נתן לי ביטחון, או רוגע, תמיד אני יודעת שזה יגמר במפח נפש, שלי.
לא משנה כמה ניסיתי להיגמל ממנו, אני לא מצליחה, הוא היחיד שיודע להתחבר לי לגוף בלי מחסומים והסקס איתו, באמת אחד למליון.
אני די בטוחה, שאני משאירה אותו כתזכורת לאיך יכלו החיים שלי להראות, אם הייתי חיה כקורבן של נסיבות חיי.
לא מזמן, חשבתי שהזמן שלי כאן קצוב ואחת המחשבות הראשוניות שלי היו, שאני חייבת לפגוש אותו עוד פעם אחת אחרונה, אולי שתיים.
הצלחתי להרגיז אותך דוש? יופי! תתעל את הכעס, אני עוד רגע מגיעה, רעבה מתמיד ❤️
מתגעגעת מלא.