באחת התקופות הכי קשות שלי, כשסגרתי את הדלת, הגפתי תריסים, יצאתי למסע לבד, כדי לעבור את טלטלת החיים שנקלעתי אליה.
נכנסתי למים, פשוטה, בלי שום רצון להרפתקאות חדשות, חיפשתי סירה שתציל אותי, או שאולי אסחף לאי בודד כי זה מה שחשבתי שאני צריכה.
ואז הוא הגיע עם היאכטה הכי יציבה שראיתי, כזאת עם כל הצבעים השמחים שאני אוהבת.
לא קראתי לעזרה, לא ניפנפתי לעברו עם הידיים, חיכיתי שהוא לא ישים לב אלי וימשיך.
אבל הוא זרק עוגן וחייך אלי, חיוך עם עיניים מנצנצות ואני אמרתי לו שאני שבורה וסדוקה ואני לא מחפשת יאכטה, אני לא בנויה לזה, בטח לא כרגע מקסימום חסקה קטנה.
אז הוא הכין קפה על גזיה ואני תהיתי אם זה חוקי להדליק אש על יאכטה...
התיישב מולי, עם רגליים בתוך המים וסיפר שהוא גם שבור, סדוק ועצוב בדיוק כמוני והציע לי לטפס על הסולם כדי לעלות ולשבת לידו ושהוא יביא לי מגבת להתנגב ויכין לי קפה שיחמם אותי. אני שונאת קפה עניתי לו.
אני אכין לך שוקו! הוא חייך אלי והושיט לי יד ומגבת ביד השניה.
התיישבתי לידו עם שיער רטוב, שיניים נוקשות מקור והוא אמר לי, כשהוא הסתכל עמוק לתוכי, הסיט שיער רטוב ויבש אותי, ספרי לי הכל! מבטיח לא לשפוט והוא סיפר לי את עצמו.
ובלילה לאור ירח עגול ומלא הוא לחש לי, בואי נחתום על חוזה, בעצם עדיף נדרים, נשמור אחד על השניה, נגיע לחוף בטוח יחד, שנינו שבורים וסדוקים וזה מה שהופך אותנו יפים ומיוחדים, את לא מסתירה ממני כלום כמו שאת רגילה ואני שם איתך תמיד.
התפשטתי מולו, הוא אסף אותי אליו לחש לתוכי מילים רכות, החזיק לי את הידיים, נצמדנו לב ללב ומאז אני מחזיקה את שלו משתדלת להיות כל מי שאני באמת מולו, לתת לו לראות מי אני.
הוא כבר שבוע לא כאן מיום שבת הארור, הקפיצו אותי הוא שלח הודעה, לא אהיה זמין ויקח זמן עד שאחזור אל תדאגי, הוא ניסה להרגיע, זה יהיה ארוך מהרגיל.
בהודעת האהבה האחרונה שהוא שלח לי, הוא אמר לי שהוא שולח לי שק ענק של ליטוף ואהבה לשימוש בעת הצורך.
ורציתי להגיד לו שהשק עוד רגע מסתיים ושהוא צריך לחזור בקרוב, אני לא עומדת בדאגה ובגעגועים אליו.
❤️❤️❤️
