מנסה ומתנסה

זה הגיוני שאני אוהבת ריאיונות עבודה?

שאני אוהבת וועדות קבלה?

כשאני המרואיינת כמובן. 

הולכת בלי חשש, בלי התרגשות יתרה. 

מביאה את חכמתי, כפי שהעידה המנהלת הנוכחית שלי. 

אני אשכרה אוהבת את זה.  

וואוו איזה מופע מרהיב של זריחה היה הבוקר. 

החלונות היו פתוחים לרווחה. 

האדום אדום שטף את עיניי על הבוקר מעל העיירה.

מראה משובב נפש.

התעכבתי ביציאה מהבית בכדי לצלם, לא יכולתי לעצור. 

מתי הרגשת אישה היום?  

שאלה יפה.  

באחד הפודקאסטים שאני מאזינה להם, עלתה השאלה.

מאז, בכל יום אני שואלת את עצמי ומוצאת תשובה, גם אם צריכה לחשוב היטב ולחפש רגע כזה ביום.  

שאלה מקסימה. 

אל תוותרי על המחשבות שלך. הן שלך.  

אל תוותרי על העקרונות שלך. זכותך. 

אל תוותרי על מה שאת רוצה. רצונך כבודך.

אל תתני לאף אחד לשחק לך במוח. זה לא גן שעשועים.

אל תתני לאף אחד ללמד אותך על עצמך. כאילו דא.  

אל תתני לאף אחד לשנות אותך. הייתי,הבנתי,ברחתי.

תהיי שלמה עם עצמך.  אני מי שאני וטוב לי איתי. 

תהיי את מי שאת.  זוט עני. 

כשיש ספק, אין ספק. אין יוצא מהכלל (הזה).

תזכרי ואל תשכחי. תמיד. פשוט אל…

I bang my own drum
Some think it's noise, I think it's pretty

זה שלבשתי מנומר היום 

מעיד על כך שקמתי חייתית וחרמנית?

או

זה שקמתי חייתית וחרמנית (בתת מודע)

גרם לי ללבוש מנומר?

או

שהלבוש המנומר 

יצר את החייתיות והחרמנות בתוכי?

לא משנה מה התשובה 

הוא פשוט יודע לומר את המילים הנכונות תמיד

״את סקסית ברמות אחרות״…

מה עוד אישה צריכה? (הרבה, אבל זו התחלה טובה)

לא יכולה לרוץ

באסה

הכרחתי את עצמי לצאת להליכה במקום 

באסה 

הליכה מרגישה לי סתמית 

ריצה אני אוהבת  

אבל לא יכולה לרוץ

אז יאללה 

הליכה 

פודקאסט חדש באוזניים

מעניין ומצחיק  

אני  הולכת וצוחקת

בשקט כזה עמוק בִּפְנִים

רק החיוך נפרש על הַפָּנִים 

עד שלא יכולה יותר

מתפוצצת מצחוק בקול רם

הלכתי וצחקתי

אני גרה בעיירה

אנשים הסתכלו עליי

בטח נראיתי להם מוזרה 

אותי זה רק הצחיק יותר

וואללה זה היה משחרר

כמה טוב שיצאתי 

השתחררתי

בלובי הצטלמתי אדומה מזיעה ומחויכת.  

שלחתי לו. הוא אוהב אותי מיוזעת. 

שידע מה הוא מפסיד כשהוא נוסע כ״כ רחוק.

יש את אלה עם הפרעת קשב וריכוז, אני עם הפרעת אסוציאציות. כמעט כל דבר, מילה, שיר, סיפור, אגדה… מוביל אותי למשהו משלי, שקרה, שרציתי, שאהבתי…

באחד הפוסטים כשרשמתי את המילה עפתי, הופיע לי תיקון ״יפתח״.

יפתח היה נער שאפשר לומר התאהבתי בו וגם הוא בי, מבלי להיות בכלל בקשר רומנטי.

רק שאני הייתי קצת יותר מנערה.  

הוא היה יפה תואר. 

גם אני דאז הייתי שונה. 

בחלוף השנים, זה מס׳ עשורים, נזכרתי בו והפעלתי את כישוריי החקרניים והצלחתי לאתר אותו. גיליתי שהוא כל כך שונה ממה שהכרתי וזכרתי. 

בסיפור הזה כדאי להסתפק ולהישאר עם הזיכרון המתוק.

יש עוד בחור, בעצם כבר איש, שאני נזכרת בו מפעם לפעם.

איפה לא חיפשתי, איפה לא חפרתי ולא מצאתי.

לפעמים חושבת לעצמי שמאוד הייתי רוצה לדעת מה מצבו כיום, להיות בקשר איתו. היתה לנו הזדמנות כזו בעבר הרחוק והיא חלפה.  הייתי צעירה ולא הבנתי קודים מסוימים. תמימה כזו, נו…

את השירים שהוא כתב עליי, את התמונות שהוא צילם אותי, את המתנות הקטנות השלכתי במעבר האחרון. 

יש מצב שאני מצטערת על כך אבל אין הרבה מה לעשות.

גם בסיפור הזה צריכה להסתפק ולהישאר עם הזיכרון המתוק.  

מעניין אם יש אי שם מישהו שנזכר בי ומחפש אותי, לראות מה נהיה.

מילים מילים מילים 

קפץ לי השיר לראש כשחשבתי על אותו אחד שדיבר ודיבר, הפליא במילותיו ואיכזב במעשיו.

כ״כ חבל שיש כאלה שלא חושבים ובטח לא מתארים לעצמם עד כמה הם מעמיקים את חוסר האמון בין אנשים. 

מילים מילים מילים

בלב בלה בלה 

מכל מלמדיי השכלתי ומכל מחרטטיי עוד יותר. 

&si=hVerc55XtMxRi-4p">מילים מילים מילים 

עבר המון זמן מאז. 

לא שכחתי אבל השכחתי מעצמי. 

״דיברנו״ על זה, לכאורה, אבל ת׳כלס לא נאמר יותר מידי.

חיטטתי בטיוטות שלי, חיפשתי משהו ומצאתי משהו אחר. 

משהו שכתבתי די בהתחלה של הסוף. 

התוכן עצמו, וואללה שאפו לי שכתבתי ככה יפה ועדין ויחד עם זאת משחרר רגשות. 

אבל השורה הסופית של הדברים. 

מרגישה לי פנינה: 

אנשים טובים לא צריכים כינויים. 

עפתי על עצמי גבוה עכשיו.