אני לא יודעת

אתמול היה אחד הימים הטובים ביותר בחיי.
טאבי ואני חגגנו 5 שנים....
מעבר לכיף של לבלות את הזמן ביחד, מה שהיה הכי מיוחד,
זה שזה לא הרגיש מיוחד.
מרגיש כאילו הכל התחיל לפני יומיים וחצי. מרגיש כאילו הזמן עוצר מלכת,
בכלל לא ממשיך, בכלל לא סופרים.
אהובי הנצחי, הייתי רוצה להמציא שפה חדשה שאולי תצליח לתאר את מה שאני מרגישה.
אתה החיים שלי, אתה הנשמה שלי, אתה האור בקצה המנהרה.
אתם מכירים את זה שאתם מסתכלים בלילה לשמיים ורואים כוכב בודד, מנצנץ לו לבדו בשמיים?
אז כשאני רואה אותו, אני חושבת על טאבי.
נכון שלפעמים מסתכלים על הירח, וחושבים כמה הוא עצום ומעניין אם יש עליו חיים?
אז כשאני מסתכלת על הירח, אני רואה את האהבה שלי ושל טאבי, כמה שהיא נצחית.....
אוהבת אותו לנצח נצחים ורוצה לחיות אתו כל רגע ורגע בחיי.

יום שבת בבוקר
הכל כל כך שקט ונעים
אין שום דאגות על הראש
טאבי ישן לו כמו תינוק מתוק במיטה לידי
מדי פעם מלמל איזה מילה או שתים מתוך שינה
והכל כל כך רגוע.....

קרה לך פעם שעשית או אמרת משהו, או להפך, שלא עשית או אמרת משהו.... ולא הבנת למה?
למה לעזאזל הדבר הזה קרה, זה הרי היה יכול להימנע כל כך בקלות, אבל זה לא...
ואתה יושב ודופק את הראש בקיר, מתוסכל מהמעשים המטומטמים שנעשו במלאכת אתה עצמך.
ואין את מי להאשים, ואין למי לבכות או בפני מי להתלונן, אלא אם אתה מסתכל במראה, שבטח בראש שלך היא כבר ממזמן שבורה ונשארו רק עוד שנתיים לסיום המזל הרע.
אולי רק עוד שנה?
מה זה משנה, זו הרי גם ככה שאלה אחת מתוך המליון ואחת.
אני שוחה בתוך אקווריום קטן וצפוף, וכשאני מנסה לנשום יוצאות לי בועות בצורת סימני שאלה.
בלופ בלופ... עוד ועוד שאלות.
לא שאלות קיומיות או שאלות על בריאת העולם.
שאלות על עצמך, למה לעזאזל ומה לכל הרוחות גורם לעשות מעשים שכאלה???

היום הרגשתי שהתבגרתי סופית. פעם ראשונה שקניתי כרטיסיה והנהג נתן לי כרטיסיה רגילה בלי לשאול אותי אם אני נוער.
זה עורר בי המון גאווה.
המאסטר שלי אמר לי בצחוק שזה בגלל המבט האסרטיבי שהיה לי בעיניים.
אבל אני לא לקחתי את זה בצחוק, אני חושבת שבאמת סוף סוף נהייה לי מבט כזה בעיניים.
מבט שמאמין בעצמו.
שיודע שהוא טוב.
שהוא יותר מטוב, שהוא מצוין.

הוא ביקש שמעכשיו כל יום אכתוב בבלוג, משום שהוא כל כך אוהב ומעריך ונהנה מהכתיבה שלי.
ושאני אסרב לו?
אוי ואווי לי!
אז קמתי היום מוקדם בבוקר, לעבודה, היה מזג אוויר קריר ונחמד של בוקר, ומן אווירה טהורה כזו שהשחר מפציע.
בתחנה לתל אביב חיכיתי לחברה שלי מהצבא שגיליתי שנוסעת לתל אביב באותה השעה כמוני ונורא נחמד לי להעביר אתה את הנסיעה, מותק של בחורה.
בדרך היא סיפרה לי על היסודי שלה ברוסיה, ועל נשים בשכונה שלה שמכרו תכשיטים שייצרו בעצמן, והיא דיברה על הדברים בלחש, כאילו כמו מספרת סוד, ואני הקשבתי מרותקת, הרגשתי כאילו אני דמות בתוך ספר.
כמעט הגעתי לתחנה המרכזית ואז הבוסית שלי התקשרה אלי ואמרה לי שאני צריכה להגיע למקום אחר לשעה - שעתיים ורק אחרי זה להגיע למקום המקורי אליו הייתי אמורה להגיע.
מה שאומר שהיה לי יום מגוון.
הגעתי למקום, עשיתי את ההדרכה הראשונה שלי בקידום שקיבלתי, והלך מעולה, הרבה יותר טוב מהפעם הקודמת. כי הפעם הייתי עם מישהו שאני מרגישה אתו יותר בטוחה. והוא כל כך פירגן לי, והרגשתי כל כך טוב עם עצמי, הרגשתי לעזאזל שאני טובה, שאני לא סתם טובה, שאני גדולה מהחיים, היש הרגשה יותר טובה מזו?
כשהגעתי הבייתה האהוב שלי חיכה לי, התגעגעתי אליו היום במיוחד. חיבקתי אותו וסיפרתי לו על היום שלי, הוא צחק איתי על דברים כהרגלו.
ועכשיו אני בבית ונעים לי וטוב לי ואני שמחה.

כנראה, שלא נתתי את המירב
מסתבר, שהייתי קצת לחוצה מצפיפות האנשים
לא חשבתי, על התוצאות
ושיכולתי בכל זאת להתגבר.

הוא ביקש ממני להתמסר ואני בתמורה...
ישבתי כמו ילדה קטנה ושתקתי.
הוא מסר לי את השרשרת ואני בתגובה....
ניתקתי אותה ממני וזרקתי אותה.

באותו הרגע, באותה השנייה
הלב שלו נחצה לשניים
האמון שלו בי נשבר.

חיכיתי לו בחוץ, חשבתי על הדברים
לא, בעצם לא....
חשבתי על עצמי.

לא הבנתי את חומרת המעשה
ואת גודל הקרע שכרגע יצרתי.

אני מוכנה לעשות הכל, אבל הכל
בשביל שיוכל לבטוח בי שוב
למען ליבו שיתאחה
כדי להרגיש שוב את הקולר
שעל צווארי, נמשך ע"י השרשרת שהוא מחזיק.

גם אם זה אומר לישון לילה שלם על הרצפה
מחוברת בשרשת למיטה.
גם אם זה אומר 3 שעות ללקק את השיש.

רק שיחזיק בי שוב, רק שיבטח בי שוב.
רק שהלב שלו יחזור להיות שלם.

הוא הכל בשבילי
האהבה הכי גדולה שלי,
המורה הכי טוב וחכם שלי
האוצר הכי יקר שלי
והנשמה המתוקה הזו
ששברתי לה את הלב....

רוח מנשבת וגל נושק גל
סוחף צדף קטן לחוף
שמביא אתו מזל
ילד קט הולך בחוף
בוחר הוא את הצדף
מסתכל, בוחן מביט
ומניד חצי עפעף
הצדף בלט נושק לו
ומביא אתו שמחה
הילד רץ לאבא:
"הבאתי מתנה".
הליל אט יורד לו
הרך שוכב לישון,
רואה כוכב נופל לו, דרך החלון,
מביע משאלה, והצדף מתחת לכרית
עושה עם הכוכה ביחד ברית
והילד ישן שנת ישרים
נרדם עם חיוך על הפנים.

מנסה שלא לחשוב
אבל זה לא רוצה ללכת
תקוע לי במוח כמו יתד של אוהל אינדיאני.
וזה מרגיש צובט
מחסיר לי פעימות
מטלטל לי את השכל
והאגרוף... אגרוף שמחזיק חזק את הלב
ואומר לו: "אל לך לפעום חזק מדי"

צעקות
בלאגן
איומים
חוסר הבנה
אטימות

רעש
רעש
רעש

ו.....
רגע...
הנה זה קורה....
בום!!!
נשבר.... נשבר לרסיסים.

איש אחד הלך ברחוב
ראה אישה יפה
הוא ראה שזה נכון
לתת לה מחמאה.

עליה הסתכל מרחוק
דמיין לו את ריחה
פתאום היא נראתה פחות
אולי פחות יפה.

היא הייתה קצת נמוכה
גבה היה כפוף
גם הייתה טיפה שטוחה
ופתאום הרגיש אפוף.

למה חשב הוא שהיא יפה?
הרי היו יפות יותר
בגלל מה שהיא שידרה
ועכשיו לה הוא אומר:

"כדת משה וישראל"
והיא כל כך יפה
"אותך אני אוהבת, מיכאל"
והוא אוהב אותה.