כותבת אותי ,

קמתי היום מוקדם

יותר נכון העירה אותי תחושה של רעב לא נשלטת

התעוררתי רטובה , מרגישה את הדופק בין הרגליים האגן שלי זז בלי שאני עושה דבר

וכל מה שאני רואה בתוך הראש שלי זה אגן של משהי אחרת

שזז מתרומם יורד לתוך הפנים שלי

הדמיון שלי ציורי

אני רואה וממש מרגישה את המיצים שלה נמרחים עלי ושומעת את האנחות והגניחות שלה

שומעת שהיא גומרת

ומה שהכי מרטיב אותי זה המחשבה שברגע שהיא גומרת היא משתפת אותי בזה שהיא רוצה היא צריכה עוד

וככה זה נמשך

היא מאוננת גומרת נינוחה נרגעת לוקחת הפוגה ואני שם בשביל הרגע שהיא תרגיש שוב

והיא מרגישה

ורוצה

ומקבלת

הוא מחובר

והלב שלי רוקד במעגלים

הבזקים של המפגש האחרון, השלישי במספר שהיה השנה ביוזמה שלו

מרגישה אדרנלין, הדופק עולה

הנה אני כותבת לו, הנה עוד שניה אנחנו מדברים

פתאום משם מקום אני שומעת : פססס, פסססס

חכי שניה,

מה שכחת ??

שכחת שהוא אמר שהוא לא מעוניין ?

שכחת שבשלושת הפעמים האחרונות התרגשת עד השמיים וכשהוא נעלם וניתק כל ערוץ תקשורת נפלת וקרסת 

קרסת והבטחת לעצמך שדי זו פעם אחרונה

הוא מתנתק ושוב הוא מחובר

אני רוצה להקליד מהר, אבל הלב שפועם מהר, משנה תודעה מהתרגשות לבהלה, לפחד

מהתעלמות

הוא מתעלם, ככה הוא מתנהל

עברה רבע שעה מאז שהיה מחובר

אני לא מספיק אמיצה

אני זוכרת מה המחיר

אני לא כותבת לו

לפעמים לדעת בדיוק מה את רוצה וצריכה ואת מי

זו בעיה גדולה

ככה פשוט

אין פואנטה

גמרתי אומר לעצמי, מול עצמי שהכול נחשב

הטוב, הרע וגם החרא

היום כשכיבו עבורי את האור

מתוך החשכה

ראיתי

אור

חלש, מתעתע, לא מוחלט

אבל אור

וכששאלתי את עצמי האם הייתי משנה משהו

הבנתי

שהייתי עושה את אותו הדבר

שוב

אני לא מפחדת מכל המצקצקים שיצאתי עלובה

כי אני לא !!

איך אפשר להיות עלובה כשכל מה שרציתי עשיתי, וכל מה שחלמתי (כמעט) טעמתי

מסתכלת עליהם ויודעת שהם הם אלו שהפסידו, והם לא יודעים עלי כלום

רק את מה שהם חושבים שהם יודעים

וזה בעולם שלי לא נחשב.

אני - נחשבת

אני - ורק אני ובסוף עוד פעם אני

וכל זה בשביל שאהיה הגרסה הכי טובה שלי בשבילי.

רק אז

יהיה מקום גם בשבילך

טקסט שקראתי לא זוכרת היכן..

תזכירי לעצמך שהיום את כבר לא מי שהיית פעם

אבל תזכירי לעצמך גם שבלי מי שהיית פעם 

לא היית מי שאת 

היום

אני בורחת ממך 

כדי לקבל מזור 

ומגלה שאני נעה במעגל רק כדי להגיע שוב אליך

עם ציפייה להירגע

ממה שהסעיר אותי וטלטל  כל כך עד שגרם לי לברוח

רק כדי למצוא את עצמי שוב מידפקת על דופן המצפון שלך

שכבר התקשח למול הצורך הכל כך ברור שלי שתרגיע אותי

מבולבלים

גם אני

לא רגועה

אני לא צריכה שאף אחד יגיד לי את זה

שנים שאני מתמחה בלזחול לפינה וללקק את הפצעים וכן... כל מי שמנסה להתקרב / לעזור

רוב הסיכויים שיקבל נשיכה.

ואיך זה שדווקא ההוא ששבר לי כל מה שאי פעם רציתי לעצמי

דווקא הוא ורק הוא יכול לגרום המצוקה והצער להעלם ?

מה זה הדבר הלא תקין הזה שמעלה באוב את כל הטוב שחוויתי ומקטין את כל הצער והאכזבה שהוא באופן שיטתי הזין בהן את נשמתי

הזין

זין

זיין

יכולה לשחק עם האותיות האלו באופן שיבטא באופן מוחלט את כל מה שחוויתי וחווה בהקשר שלו

ועדיין כל מה שאני באמת רוצה זה שהוא יהיה כאן

על הספה לידי

שותק

מחבק

ולא עושה סימנים וקולות של אני צריך ללכת

אין כזה דבר

לא אצלי

תגידו : את מתכוונת למשיכה לתשוקה את מתבלבלת

ואני אגיד : סמנטיקה

אף אחד לא באמת נותן הזדמנות שניה לרושם ראשוני, כל אחד מהסיבות שלו, גם אני

אולי בגלל זה כשאני מרגישה את הזיקוקים ואת הבום (הרגשתי פעמיים בחיי)

מבחינתי זה לנצח

לעולם תיצרב בי התחושה הזו של קסם נדיר

הבעיה היא שגם כשזה מפסיק להתקיים אני שומרת חסד נעורים 

וכאן אני בהחלט מתבלבלת

לא מפרידה בין מה שהיה וחדל 

בין התחושות שהביאו אותי לפסגת האושר

לתחושות שגררו אתו למקומות הכי אפלים

הכול מקבל עמימות שמנטרלת את ההבנה שזה לא קיים יותר לנוכח הרצון והגעגוע למה שהרגשתי

ואני לא מוותרת ומנסה שוב, מקבלת לפנים את הסירוב ומגייסת את כל הכוחות שבי לסיבוב הבא

אולי בגלל שהסירוב לא חד ערכי

שמשחקים עם חם קר, נוגע לא נוגע, רוצה אבל לא כמוך

הבלחה של עוד חוויה משותפת שלא תמשיך באופן קבלת החלטה חד צדדית

יש שיר של וויטני יוסטון ששואל לאן הולכים הלבבות השבורים

 ?Where do the broken hearts go
 ? Do they find their way home

 ?back to the open arms of lovet hat is  waiting there
 
למישהו יש כרטיס מועדון למלון הלבבות השבורים?
 
 
 
 
 

Where there is desire, there is gonna be a flame
Where there is a flame, someone's bound to get burned
But just because it burns doesn't mean you're gonna die
You've gotta get up and try, try, try

"pink"

אני לא הולכת לעשות כאן שיימינג אני לא מאמינה בזה

אבל כן מרגישה שהדברים שאני אכתוב ראוי שיאמרו

פנתה אלי מישהי כאן דרך בן זוגה

הצהירה כי היא זקוקה לעינוג נשי 

על בסיס קבוע

ניכר כי החיבור ביני לבינה היה יותר ממצוין

מה שהיא צריכה אני מרגישה צורך להעניק

במשך החודשים האחרונים היא קובעת ומבטלת על בסיס קבוע

ונעלמת....

עומס בעבודה

היא חולה

תקופה לחוצה

ימים גשומים

שוב יש לה שפעת חזקה

בכל פעם היא נעלמת לתקופה של כמה שבועות ואז משום מקום כותבת

הפניה המחודשת היא תמיד ממקום של עכשיו התפנה לי הזמן

אני עושה קולות של מנסה להסביר שהרגיש לא נעים כשהיא נעלמה

היא משמיעה כמה מילים של הסברים ותירוצים

ואנחנו קובעות שוב והיא.... נעלמת

כעת ממש כעת היא פנתה שוב

והדגישה שהיא לא צריכה להתנצל על העיסוקים שלה

וציינה שיש מספיק שולטות משועממות בכלוב שאני יכולה לפנות אליהן.

למען הסדר הטוב :

היא פנתה אלי !!

יותר מפעם אחת

היא זו שמבטלת שוב ושוב לא תמיד מודיעה פשוט נעלמת

המניפולציה הזו של שולטים ושולטות (אני לא מתחברת להגדרות) שמנכסים לעצמם את הזכות להיות חרא של אנשים ולהסביר שמותר להם כי הם שולטים/ות

היא דוחה.

תהיו אנשים אמינים

תהיו אנשים שעומדים במילה שלהם

תהיו אנשים נקודה.

להיות בצד ה"שולט" לא מקנה את הזכות לזלזל במי שבצד השני

בזמן שלו

בצורך שלו

בזמינות שלו

אז נכון היתה התאמה מופלאה בצרכים של שתינו

אבל מה זה שווה ?

כלום!!!!!

יאללה מה ששלי שלי.

כאב

בדרך כלל אני מזהה אותו כשהוא ישיר

אפילו למדתי לנהל איתו דיאלוג

לכבד אותו

להבין מה התפקיד שלו וכמה הוא נחוץ כדי להרגיש

אבל

לפעמים הוא מעגלי

כזה שמגיע מהמקום שלא ציפיתי

כזה שמגיע בכסות של משהו שיש בו תקוה

מעולמות אחרים

זה מתחיל קטן

אי אפשר לזהות אותו וכשאי אפשר לזהות אותו אז אין מגננות

מצד אחד להיות ללא מגננות זה מרגש ופותח דלת לכל כך הרבה דברים

רק שאז ...

זה כואב

וזה תופס אותי לא מוכנה

כמה אני שונאת לא להיות מוכנה