אני פה כמעט שנה ולרוב אפשר לומר כמו על חוברת פלייבוי טובה: אני כאן בשביל הכתבות. כלומר הכתיבה. באמת. לרוב.
ואני לא בדסמית, כך מתברר, לא באמת, רק מסתובבת כאן מסוקרנת מסתכלת בין מסדרונות ולמדה. יש כאן הרבה מה ללמוד.
אחד הנושאים שהכי נגעו לי הוא האפטר קייר ועד כמה הוא חשוב ונחוץ שיעשה נכון אחרי סשן.
ועבורי הִשְׁאַלְתִּי אותו לחיים שמחוץ לסשן, כי באמת שסשן יכול להיות כל דבר שנעשה. והבנתי שהחוויות הרעות יותר שהיו לי עם גברים הן כאלה שלא היה בהן אפטר קייר וכל כך הורגש חסרונו.
זו יכולה להיות חוויה וירטואלית בה מרגישים או עושים משהו יוצא דופן, מחסיר פעימה, לאחריו הצד השני ינתק ויעלם לכמה ימים "כדי שלא תתרגלי" ואת נשארת כך, ללא מילים, עם החוויה הזו שעברת, ללא כתף וירטואלית להשען עליה.
זו יכולה גם להיות חוויית מציאות. חויתי כמה דושבגים כאלה בניינטיז (השם יקום דמם) וגם במסגרת נישואי המאפשרים. במקום שבו את מתלבשת ומתארגנת וחושבת על החזיה שתלבשי והתחתונים הנעימים והניחוח שעליך ואת מגיעה להיות עם אדם, עם הבטחה להנאה, ואין הנאה ואין אפטר קייר ואין מי שיחבק אותך ולרגע ממש עד שנסיים פה את הסשן, ידאג לך לאפטר קייר, ידאג שהנפש שלך לא תשרט וכל מה שתצאי ממנו הוא חיוך ונועם עמוק בגוף. וזה אפשרי האפטר קייר הזה, הוא לא קשה, הוא לא דורש מכם להתאהב, רק להיות אמפטיים, רק לראות את הצד השני כאדם ולא כמוצר או אובייקט או חור, ולהביט בעיניים ולחבק.
אני גדלתי בתקופה בה היית צריכה לשמור על קוּליוּת מסויימת. עם סקס אין די סיטי ועם הארי שאומר לסאלי בציניות: את בטח אוהבת שמחבקים אותך כל הלילה. ושמרתי תמיד על ארשת פנים לא אכפתית וניראתי תמיד כמי שלא זקוקה לכל הרוך הזה. ולא מתאהבת ולא תתאהב. אבל אני זקוקה, כולן זקוקות. גם כולם.
💜
