תת הכרה נפתחת כמו מניפה

אני צועדת במעלה ההר, מזיעה, מתנשפת, עוד מעט אגיע הביתה.
ההרים הירוקים סביבי, השקט, המטעים הפורחים, כולם יחד מרגיעים ומייצבים לי את הנשימה.
אני מתיישבת על ספסל בדרך והעיניים נעצמות רק לרגע כדי שאחוש את הרוח הצפונית מלטפת.

כשהן נפקחות אני מרימה ראשי והנוף משתנה.

אני במועדון בברלין, הכל חשוך ורועש ונוטף, ומולי בן ה26 שלי, מחייך אלי, הוא בדיוק הביא לי ג'יין עם טוניק והוא מצמיד אותי אליו כאילו רק הוא ואני והוא ואני בחדר החשוך והעמוס הזה.
אנחנו מדברים באנגלית בגרמנית בעברית בצרפתית, מדברים בנשיפות בנשימות בנגיעות באנחות.
אנחנו מביטים בעיניים ומבינים הכל אחד על השניה, מבינים ולא מבינים שומדבר.
אנחנו מריחים מלטפים מחייכים צוחקים.
אני מלטפת לו את הזקן הקטן השחור שלו והוא שולח ידיו אל בין רגלי המתכווצות ולוחש לי "אנה שלי" בכל השפות שבעולם.
אני פוקחת את עיני ואני בחדרי, תחת השמיכה. אמצע הלילה ואני שולחת יד אל האזניות. 

אני מכוונת לי את ג'ניס שתשיב לי מעט מין הסערה.
היא צורחת לי באוזן ואני נאנחת כולי, רטובה.

נדמה שהרטיבות הזו שלי הפכה למצב קיומי בימי המצור. גם לזה עוד אצטרך להתרגל.