כשהמזוכיזם שלך אפילו לא מתחיל להזיז לסדיזם שלה.

אני לא מצליח לזהות מתי היא מתהפכת עלי.
זה קורה שוב ושוב, ועם כל כמה שזה חשוב, זה מפתיע אותי כל פעם מחדש.
שניה אחת הכל בסדר, ובשניה הבאה אני ננזף, ונאשם, אני לא בסדר, ולא ראוי.
ומילא המעברים החדים.
מה שחמור באמת,
אני לא מצליח לצפות אותם.

אתמול בלילה זה שוב קרה.
זה כל כך קרה שוב, שרק עמוק לתוך שיחת הנזיפה הבנתי שאני בשיחת נזיפה,
שפישלתי. שאני לא מספק את הסחורה, ומה שקורה עכשיו זה בכלל תוצאה של הפאשלה שלי,
ולא של הסדיזם שלה, כמו שהיה נדמה לי עד לאותו הרגע.

אבל לא נקדים את המאוחר.

מה שהיה נדמה לי כערב מושלם שהמשיך לתוך לילה מושלם, מלא בקירבה ואינטמיות ולאבי דאבי
ועיניים מחייכות וצוחקות אחד לשני ובאופן כללי דביקות שמאפיינת בני 16 עם איר סופלי ברקע, התהפך פתאם ל . . .
לך תביא את הדילדו. וחומר סיכוך. ותתפשט. ועל ארבע, תחת אלי פנים במזרון.
לגמרי הייתי בטוח שהיא בהתקף סדיזם קל. זה מאפיין. נראה גם שהיא בשמחה מהאקט,
היה נדמה לי שאפילו היה כמה מכות של הדילדו בכף ידה, רוצה להגיד, נו כבר. תזדרז.

והיא על המיטה בישיבה מזרחית, אני על 4 עם התחת מולה. ממש מולה, מול הפנים שלה. פעור מול הפנים שלה.
והפנים והחזה שלי על המזרון.
והיא חודרת אלי, עם הדילדו. והיא צוחקת. עם כל הלב צוחקת, צחוק משועשע ומבודר צוחקת.
והשאלות שלה עפות באוויר . . .
איך אתה חושב שאתה נראה ? מה אתה חושב שאני רואה ?
כמה גברי אתה חושב שאתה עכשיו ? כמה גבר אתה חושב שאני רואה עכשיו ?
אתה חושב שהמראה הזה יחרט לי בזיכרון ? אתה חושב שאצליח לשכוח שאתה נראה ככה ?
אתה תצליח לשכוח שאני זוכרת אותך ככה ? עם התחת פעור ונחדר כלכך ? מזויין כל כך ?
ועוד ועוד שאלות כאלו.

ואני מנסה לענות, לאסוף את עצמי הכי שאפשר, להשאר מרוכז להשאר בפוקוס . להשאר בהכרה, לא לשקוע וללכת לאיבוד.
מנסה לא להיות מובס סופית ומושפל סופית.

ואז השאלות משתנות.
אז השאלות עוברות להיות . ..
אתה חושב שההתנהגות שלך בסדר ?
אתה חושב שאתה מספק את מה שאתה אמור לספק ?
אתה חושב שאני מרוצה ממך ?
אתה חושב שאתה ראוי לי ?

ופתאם אני מבין.
אנחנו כבר לא בקטע סדיסטי, אנחנו כבר לא בקטע של השפלה.
אנחנו כבר לא בקטע של להוריד אותי ולרמוס אותי.

אנחנו בשיחה. ממש שיחה.
שיחת נזיפה. שיחת הבהרה. שיחת ציפיות. שיחת פישלת ואני לא מרוצה.
ואני עדיין על 4 מולה עם התחת פעור והדילדו בתוכו.
ואני עדיין חוטף מכה או שתיים מידי פעם, מכה לתחת הפעור מולה, או לביצים המתנדנדות מולה, או לזין שכל כך פאטתי בתנוחה הזו.
ובלי שום קשר לזה - אנחנו בשיחת נזיפה הבהרה ציפיות וכו.

נראה שהיא מרגישה נפלא לנהל את השיחה הזו ככה, נראה שזה טבעי לה נכון לה ומשרת אותה נפלא,
והשיחה הזו ממשיכה ככה עוד ועוד ועוד, והדילדו יוצא ונכנס עוד ועוד,
וזה קרב אבוד, לנסות במצב הזה להשאר בפוקוס, לנסות לענות תשובות רציניות וענייניות, קרב אבוד,
ואני מנסה כל כך בכל זאת להלחם אותו. כי מי עוד כמוני רץ להלחם קרבות אבודים

כנראה שבכל זאת משהו הצלחתי, אחרי הרבה זמן ככה,
עושה הרושם שהקול שלה משתנה, מפוייס יותר, מסופק יותר, והדילדו זז בתוכי קצת בפחות בוטות
וקצת בפחות אסרטביות.
עוד פינלה אחת קטנה, עוד כמה חדירות מהירות, עוד הערה או שתיים על התחת הרעב שלי ובאיזה קלות שהוא מקבל הכל.
וסיימנו.

הרבה שעות אחרי זה, אנחנו מדברים על הכל, חוץ מעל זה. חוץ מעל מה שהיה. זה הפיל הורוד שבחדר שכולם רואים ואף אחד לא מדבר עליו.

ואז גם זה עולה. אז גם על זה מדברים. והכל על השולחן. מה עשיתי שגרם לזה. התהליך שלה שהביא אותה לגבות ממני
מחיר סדיסטי על מה שעשיתי. השמחה שלה שלשם היא תיעלה את האכזבה שלה ממני.
והשמחה שלה, שביחסים שלנו, להגיב ככה על אכזבה זה הכי לגיטימי והכי מותר. כי ככה אנחנו.

והציפיה שלה שאני אגיד תודה על כל זה. על מה שעשתה. ועל מי שהיא.
הפעם לשם שינוי  - לא אכזבתי.