כשהמזוכיזם שלך אפילו לא מתחיל להזיז לסדיזם שלה.

על הברכיים. מולה. היא יושבת. מעשנת סיגריה.
מדברים. קרוב, אינטמי. היא מעשנת על כסא. אני על הברכים מולה.
זה נעשה פוזציה רגילה, להתגפפות או שיחה אפופת עשן.

לקראת סוף הסיגריה, היא נוגעת עם הסיגריה שלה בחזה שלי.
מימין ולמעלה מהפטמה השמאלית. וריח הבשר החרוך והשיער השרוף מיד עולה.
ואז היא נוגעת שוב ושוב ושוב. משאירה את הסיגריה עד שאני לא יכול יותר,
ואז מזיזה לכמה שניות, ונוגעת שוב עד שאני לא יכול יותר שוב.
אני זז בחוסר שליטה מהכאב, מיילל ומתחנן. היא שמחה מאושרת ומחייכת מאוזן לאוזן,
מספרת לי איזה יופי אני סובל בשבילה, וכמה סקסי אני נראה כשהיא ככה צורבת את הבשר שלי,
כמה היא מאושרת ממה שקורה, וכמה זה נפלא ומשמח אותה.

אני משאירה אותי עליך, היא אומרת, ונוגעת שוב עם הסגריה.
אני נשארת עליך, אתה צריך לשמוח שאני משאירה אותי עליך היא אומרת,
ונוגעת שוב ושוב עם הסגריה הבוערת, מגדילה ומעמיקה את הכוויה.

ואני עונה לה, תודה גברתי. תודה שאת משאירה אותך עלי.
אבל למה דווקא איפה שהכוויה הקודמת שעוד היתה רחוקה מלהחלים.
למה לפתוח ולשרוף את הכוויה הקודמת גברתי ?

דקה אחרי כל זה, היא לא מצליחה להתאפק יותר,
גוררת אותי למיטה, ומצווה עלי לא להוציא את הפנים שלי מבן הרגלים שלה בשעתיים הקרובות.

היופי שלה כל כך קורן ממנה כשהיא מאושרת ככה. שאני בטוח שגם השכנים מקומה 6 בבניין מרגישים בו.
ולבניין הזה יש בכלל רק 3 קומות.