כשהמזוכיזם שלך אפילו לא מתחיל להזיז לסדיזם שלה.

גמרתי.

איבדתי ספירה.
קצת יותר מ4 שבועות, כנראה 5 שבועות או קצת פחות. בלי גמירה.
(ומעל לחודשיים שלא גמרתי לבד, עם עצמי, בלי נוכחות שלה )
היום לפני הצהרים גמרתי.

כל פעם שאני חושב על זה, אני נדהם ולא ממש לגמרי מאמין מאיך שהגעתי לזה.
אני גם נדהם ולא ממש מאמין לאיך שרדתי בזה.
וזה דגש על האיך, לא רק על זה שבאמת שרדתי את זה.
אני נדהם ולא ממש לגמרי מאמין על איך שקבלתי את זה, איך שאני מקבל את זה,
בלי דרמות בלי מלחמות בלי ויכוחים. פשוט באמת קבלתי את זה. שככה זה.
זה מדהים אותי, וכל כך לא אני.
( בעצם זה לא התחיל ככה, זה התחיל דווקא עם דרמות ועם ויכוחים ועם מלחמות ועם מניפולציות ומה לא,
אבל את זה היא שברה, ממש שברה. הרגשתי ממש את השבר, השבר דובר ותומלל, אבל זה לסיפור אחר )

היום. יותר מחודש אחרי, זה לגמרי אבן דרך.
היום, חודש אחרי, אני צריך לחשוב על עצמי מחדש, כי זה כבר לא מי שהייתי.
היום, כשהיא אמרה " אנחנו בסוף מרץ. סוף אפריל תגמור שוב. אולי."
מחיתי, אמרתי שזה רחוק מידי. אבל שמעתי בקול שלי כל כך הרבה השלמה.
כל כך הרבה שזה באמת לא שלי, שזה באמת החלטה שלה.
השלמה. שזו המציאות. שאני אולי רוצה מציאות אחרת. אבל משלים בהכנעה, הכנעה אמיתית, עם המציאות הזו.

האמירה שלה היום, שהיא פשוט נהנית מזה, מזה שהגמירות שלי שייכות לה ורק היא מחליטה לגביהם,
האמירה שלקחת לי את הגמירות, של להתעלל בי כך ולתסכל אותי כך, פשוט מהנה אותה,
והיא לא הולכת להפסיק להנות בעניין.
האמירה שהסבל שלי מזה שאני לא גומר מענג אותה.
כל האמירות האלו נעשו מובנות מאליהן.
הדבר היחיד שאני יכול להגיד עליהן, זה שעם כל הסבל והתסכול שלי, ככה בדיוק זה אמור להיות. ככה ולא בכלום אחרת.

וכל זה. לא רק שמעולם לא היה לפני. אם לפני 3 חודשים מישהו היה מספר לי שככה יהיה, הייתי מפנה אותו למוסד הפסיכיאטרי הקרוב.

והכרת הטוב.
כל כך הרבה טוב. שהיא מרעיפה עלי.
כל כך הרבה טוב, בגמירה אחת. אחרי חודש שלא.
כל כך הרבה תודה עבור גמירה אחת. היא יכלה למשוך את זה עוד 12 חודשים ולהנות מכל יום שאני לא גומר בו.
ובכל זאת נתנה לי לגמור.

היא טובה אלי כל כך. תודה.