סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

השטן הוא גם מלאך....

נזכרת בך ... הקצות האצבעות מקבלות זרמים קררים ... יודע.... אני לא יודעת בעצמי איך להגדיר את מה שאני רוצה ... אני רק רוצה להגיד .... שככה סתם משום מה מחכה לך .... משום מה מתגעגעת אליך.... משום מה רוצה לעשות משהו למענך .... ומשום מה מאמינה בך ... תודה לך על זה שאתה קיים ......
לפני 15 שנים. 22 באפריל 2009 בשעה 18:20

עברנו דרך ארוכה .... אני עברתי אתה רק הייתה שם כל הזמן לכוון אותי, ללמד אותי, להראות לי שאפשר אחרת.
זה היה מסע של חיי ... באמת לא יאומן כמה השתנתי בשנה וחצי האחרונות, לא יאומן כמה אני אדם אחר היום. והכל בזכותך
היום אני יודעת מה הדגרת המילה – "מאסטר"
עצוב לי כל כך ובו זמנית אני קצת מתרגשת ממה שהולך לבוא ... דרך חדשה לגמרי מקווה שאצליח בה.
היום אתה מסיר מעליי את הקולר ....דמעות עומדות לי בעיניים אבל אני מבינה ויודעת שזה הדבר הנכון לעשות. אין לי הרבה מילים לומר חוץ מלהודות לך על כל מה שעשית בשבילי על כל מה שלימדת אותי על זה שזכיתי לפגוש אדם מדהים – אותך.
תמיד תהיה לך פינה בלב שלי. תמיד
אוהבת אותך, לעד שלך ...
תודה

לפני 15 שנים. 17 במרץ 2009 בשעה 18:41

שפחה(נעמדת על ברכיים) : או מאסטר! אתה היקום שלי, מהות הקיום שלי! לפי רצונך פועם לבי, נושמות הראות והצמרמורות תוקפות את עורי! אתה שומר עליי כמו על בנק בזמן המיתון! כולי רועדת משליטתך, שוכבת אני ליד רגלייך, מבקשת שתעשי בי מה שרק תרצה!
מאסטר( מציץ מהעיתון) : מה שארצה?
שפחה( מוצמדת עם המצח לצרפה ומתפתלת עם הגוף) : כל מה שרק תרצה פתוח ומוכן בשבילך, או מאסטר הגדול מכולם! אני מבקשת, לא מתחננת, לא .. זוחלת לרגליים שלך ומנשקת אותם בתקווה שתסכים להשתמש בכל מה שיש לי ....
מאסטר: עם חשבון בנק שלך?
שפחה(מסתכלת מלמטה) : מה?!
מאסטר: חשבון בנק שלך, חשבתי שאמרת שאני יכול להשתמש בכל מה שיש לך, אז חשבתי על החשבון הגדול שלך ...
שפחה (נעמדת על ארבע בשוק) : אבל או מאסטר הנפלא מכולם! בלי כל ספק אתה מודע לשליטתך בי ברמות כאלה שכל מה ששלי הוא שלך ... אבל ... אבל ... אתה כל כך בטוח בשליטתך המוחלטת עליי, שבאמת אין כל צורך שתדעה את המספר החשבון של שפחתך הנאמנה ...
מאסטר: מזומן גם אין?
שפחה (משפילה מבט לצרפה) : ההבנה העמוקה של לבי, מאסטר, כרגיל מושלמת מפני עצמה. בגלל זה הענקתי לך כל סנטימטר, לא, כל מילימטר של גופי ....
מאסטר(שם את העיתון בצד) : טוב .. .אז אולי נעשה קצת סקס ...
שפחה (מרימה את הידיים בתנועה של תפילה) : כןןןןןןן או מאסטר שלי ... אתה בהחלט השליט היחיד של גופי!
מאסטר: סקס אורלי?
שפחה : או כןןןןןן
מאסטר: את תמצצי לי?
שפחה(שמה את הידיים במותניים) מה?!
מאסטר: אבל חשבתי שהפעם ... לא אני ... את ... את מבינה ... אני יכול גם לתת לך פקודה ...
שפחה (חורקת עם השיניים) : מאסטר! אמממ .. מאסטר... הזיכרון שלך הרבה יותר טוב מזיכרון הרפוי של שפחתך, אז אני בטוחה שאתה זוכר איך בפעם שעברה אתה שעות סיפק... אמממ. עינית את הרכוש שלך ... אתה זוכר איך צעקתי מהמגע שלך? איך התפתלתי בגסיסה מנסה לברוח מלשונך?
מאסטר: אממ כן ... התפתלת טיפה ...
שפחה(קופצת על הרגליה) : או מאסטר! אתה תעניש את שפחתך בשביל שהיא תוכל לשרת אותך יותר טוב ולהשתפר בתוך הקרני הדאגה שלך! (רצה לחדר שינה ) מאסטר! אז תן לשפחתך לסבול!
מאסטר(נאנח, סוגר את הטלוויזיה והולך לחדר שינה)
כעבור שעתיים
שפחה (שוכבת על גבה, עם רגליים משולבות ומעשנת סיגריה ) : או מאסטר, אתה בהחלט הראית לי היום איך אני אמורה להתנהג ....
מאסטר(שוכב על גבו, מתנשף בכבדות) : אה ... אה ...
שפחה: השפחה הלא מוצלחת שלך כל כך שמחה שקרא ברשת על העולם המופלא של בדס"מ....
מאסטר: אה .. אוח ...
שפחה: .... וכל כך מאושרת שאדונה כל כך קשוח וקפדני שהיא יכולה בשלמות להציע לו את עצמה בכל שעה ובכל הזמן ...
מאסטר: אאאאא....
שפחה: מאסטר ?
מאסטר: אה?
שפחה(מסתכלת עמוק בתוך העיניים, שפתיה רועדות) : שפחתך רועדת מפחד ומשתוקקת בכל לבה, שבזמן הקרוב היא תקבל שוב שיעור של השתכללות המשמעת – לסרב לה בעונג להכין את ארוחת הצהרים ....
מאסטר(נאנח) : אוףףףףף ....

לפני 15 שנים. 1 במרץ 2009 בשעה 7:04

מדהים אותי ... אם נסתכל מקרוב אני נשלטת ע"י המאסטר שלי כמו כולנו בעצם אבל ... ההחלטה הכי חשובה היא בידיי – להישאר או לא
כמעט שנתיים אני מקשיבה ועושה את מה שאומרים לי, ומכיוון שאומרים את הדברים הנכונים לעשות התרגלתי לעשות, וזה לא שאני עושה ללא מחשבה ממש לא, פשוט לאט לאט הזמן הוכיח לי שמאסטר שלי תמיד צודק.
ואז מגיע הרגע בו אני צריכה להחליט בכוחות עצמי – להמשיך את דרכי לבד או להישאר בתנאים שלו.
זה כל כך קשה לקבל את החלטה הזו כי הראש והלב לא הולכים יחד ממש לא. מחשבות רבות וכאב אז מידיעה שאני יכולה לאבד אותו. הכאב הזה לא נותן לי לחשוב לא נותן לי לישון או לאכול ...מעסיק אותי ברוב היום שלי. ואז אני מחליטה שעדיין לא הגיע זמן שלי ללכת יש לי עדיין הרבה מה ללמוד ממך, יש לנו עוד הרבה להתקדם בדרך שלנו והאש לא הולכת וקטנה ההפך כל מפגש יותר ויותר עוצמתי. אז לא לא הגיע את זמני ללכת ... עוד לא הגיע הזמן שלי להמשיך לבד בדרכי .... עדיין לא
ההחלטה הכי חשובה בכל המערכת יחסי שליטה הזו היא שלי ...- אני רוצה להישאר ואני נשארת

" מי כלבה טיפשה?" " את יודעת שאני תמיד פה ....".... לחש שלך בתוך אוזניי...בתוך הבטן שלי .... ברגליים הרועדות ... נדמה לי שקולך – הוא חלק ממני ....הקרירות של הסדינים לא עוזרת לי להתקרר ... הגוף בוער ...הייתי כלום ... נהייתי הכל ... לפתע הבנתי שזו אני וזה שלי .....ואין צורך ללכת מכאן ....

לפני 15 שנים. 25 בפברואר 2009 בשעה 20:10

העינוי בו אני בוחרת מאלפי ייסורים – אהבה
זו שבהתלקחות גורמת לאבד שפיות ו.... עם תנועת הידיים
דחיפה חריפה, נוגעת בפנים, חותכת לי את הגבה השחורה
לא תעורר בי פיכחות , תשכר ותתפוס אותי ברשת שלה

הרגש בו אני בוחרת ממאת החטאים – תשוקה
זו שתקמט מתחתיה סדיניי המשי ותרושש
את נשמתי עד האגורה. עד הערום תפשיט שליטה המטופשת
צמא לתת ולקחת, מושכת אותי כמו אבן שואבת

צליל בו אני בוחרת מהמון שירים – גניחה
... זו שתתקע בתוך הגרון, ועם השאגה תגיח אל העולם
זו שבפעם השניה מחליקה לי מהשפתיים, צריחה של עונג ושלווה
האנחה שהענקתי בתמורה לאהבה, במיטה של פעם זר....

מהירות בה אני בוחרת ... הבא לקראתי ... תנוע בקצב אחיד
זו שתלך אל התקרבות, בבוטות ועם הלהט תתקוף את גופי החשוף
זו שנכנסת לקצב מטורף, נקרעת ....נרגעת... פועמת... כמו ...
זו שמסוגלת להתיש ...זרמים בקצות האצבעות שלי ...

מים בהם אני בוחרת מכל המעיינות – דמע
זו שכמו נחש מחליקה מהלחי, נוגעת בפינת החיוך ...לאט...
זו שמחיה אותי אל החיים כמו סערה על אדמת המדבר
תספר דמע על עדינות יותר חזק מחצוצרה במנגנת הגאווה

הרכות שבתשלום על אושר – תהיה רק נשיקה אחת
זו העמוקה והקרובה כל כך, שלוות אושר מעגן ...
זו שללא מילים אין סופיות תגיד – אני שלך לעד
זו שפעם בדמדומים של מאי הייתה התחלתה של המסע

הנשיקה תמשיך את העינוי המתוק ששמו – האהבה
זו שממנה בבוקר בהיר בתוך העיניים פורחים הפרחים
זו שבלילות החשוכים ממנה התלקח הדם בורידים ....
העינוי בו אני בוחרת מאלפי אלפים – זה אתה אדוני .....

לפני 15 שנים. 22 בפברואר 2009 בשעה 17:15

הרגע הזה ... זה כבר היה .... וגם יהיה שוב ...

הסופה תפסה אותה בדיוק לפני העלייה על ההר.... היא כיסתה את הפנים עם הצעיף שיחררה את הסוס והתחילה לעלות למעלה ... לאותה נקודה קטנה של אש בקצה של ההר.... נשמה אבודה ... שלא מצא את עצמה כבר המון זמן ... הראש לא חשב יותר מידי רק הגוף ענה לפקודת המודע – למעלה, מה שלא יהיה למעלה ... אצבעותיה קפאו, הרגליים רעדו מרוב חולשה בעיניים כבר רקדו אורות בצבעים שונים .... עד ש... לפתע היא הייתה שם למעלה על פסגת ההר נכנסת למערה
הוא ישב ליד האש המחממת, זקן עם עיניים של בחור צעיר, היא התקרבה בחשש רב והוא פשוט הושיט לה כוס תה חם ...
כמה זמן היא ישבה והקשיבה לסיפוריו? כמה זמן עבר בעולם שלה בזמן שהוא לקח אותה להרפתקאות נפלאות? כמה זמן עבר עד שמצאה את מה שבאה לחפש? זה באמת לא היה חשוב ...
היא המשיכה בדרכה נושאת בלבה חלק ממנו...

הסופה תפסה אותו בדיוק לפני העלייה על ההר .......
.... היא ישבה ליד האש המחממת, זקנה עם עיניים של בחורה צעירה ....



יש אנשים בעולם הזה שמטרתם זה לתת, ויש להם כל כך הרבה לתת לנו.... יש להם חוש מצוין לאנשים במצוקה שזקוקים להם. והם באים אליהם ברגע שהכי לא מצפים להם.
אני מאמינה בגלגול נשמות. כנראה שאנחנו נפגשים כבר לא פעם ראשונה ביקום הזה. אולי פעם שעברה אני עזרתי לך אולי בפעם הבא .... אולי ... אין לדעת וגם לא רוצה לנחש...
באת אליי ברגע כל כך נכון, ולקחת אותי לתחילת המסע שלי .... מסע של תיקונים, מסע אל העתיד הטוב יותר.... בלעדיך סביר להניח שעדיין הייתי באותו מקום שגרם לי רק להרס עצמי ועוד הרבה דברים לא טובים. אני לא חושבת שיש עוד אדם שיודע ומכיר אותי כמו שאתה מכיר... אין לי סודות ממך וגם לא יהיו. אתה קיבלת אותי בדיוק איך שאני הצלחת לראות את מה שאחרים לא ראוה או שלא רצו לראות זה באמת לא משנה עכשיו. כמעט שנתיים... ונתת לי כל כך הרבה ... אני רק מקווה שלפחות הצלחתי להחזיר עשירית ממה שקיבלתי ... זוכר צחקנו יום אחד שאני חייבת לך את חיי? בכל צחוק יש טיפה אמת ... וזו האמת שאני יודעת אותה – הצלת אותי. ולא זה לא סתם מילים יפות שבא לי לומר – זה באמת ככה. ידעת לכוון אותי ולתת לי את הביטחון ואת ידע להגיע למקומות שלפני כמה זמן לא הייתי מאמינה שאגיע.
יש לי תיאוריה על אנשים כמוך. אתם נדירים מאוד ותמיד בלתי מושגים. לי יצא לפגוש אותך ולהכיר אותך ולתת לך וגם לקבל ... ואין לי מילים שיכולים לתאר את הכרת התודה שלי לך ...
תמיד שמורה לך פינה חמה בלבי
תמיד...
שלך

לפני 15 שנים. 16 בפברואר 2009 בשעה 21:50

מי אתה? מי אני?
איפה אנחנו ביחד?
אנו כאילו יחד ...
וכאילו כל אחד הוא לעצמו .....

מי אתה? מי אני ? ....
אתה כל כך יקר לי ....
אבל אולי ... אולי ... אתה ..
רחוק ... וזר לי?.....
לא! לא ... אתה ... אני ..
אתה יקר לי ... וקרוב .... כל כך ....

ומי אני ?
אני החפץ בידיך ...
בובה למשחקים ....
המשרתת של השיגעון שלך ...
וייתכן שלא ...
אולי אני פשוט ....
אבק הדרך מהמגפיים ... ?
ויכול להיות ... שנצח ... והחופש ...?
אולי שליטה?...
אולי חיים? ...
וייתכן אני שפוט ...
אישה ... שמחבקת ....את רגליך ....

לפני 15 שנים. 11 בפברואר 2009 בשעה 16:37

גופה בוער..... היא רעדה ... ורטטה מכל נגיע קטנה .... הגוף כבר לא פוחד ... לא ... הוא פשוט כבר לא הקשיב לבעליו ... הוא עכשיו בשליטתו המלאה של אדונה ... ורק הוא יחליט האם לנשק או להצליף .... ולא משנה מה זה יהיה.... זה יהיה רצוי באותה מידה ....

עדינות ואלימות זה צלע של אותה תחושה? ... אם תעביר על הגוף הלוהט מתשוקה עם נוצה זה יורגש כמו הצלפה....גם עם נוצה אפשר לחתוך תחושות? ....
עדינות ואלימות זה צלע של אותה תחושה.... אם אחרי הצלפה תעברו לענג ... עם הלשון במקומות הכי רגישים או עם נוצה .... זה עינוי ... עינוי מתוק ... והוא מרגיש כמו המשך של הצלפות ..... וגורם לנו ליותר ויותר חום ....
האם יש הכוונה בצירוף של דברים הסותרים אחד את השני? זה כמו דמעות יש דמעות של כאב ויש גם של אושר... תלוי בגורם.... ככה גם בדס"מ ... אפשר קשה ... וכואב ... ואפשר גם ממש בעדינות ... והייסורים הם לא שונים.... בכלל לא ... כמובן שהכל בגבול הטעם הטוב ..


לפני 15 שנים. 10 בפברואר 2009 בשעה 19:15

אני עפה ...
אל המים ...
המתוקים יותר מיין ... משכרים ...
עפה....
אל השמיים ....
המכסים אותי בכוכבים ....
עפה....
אל הגבול ....
בין הטוב והרעה ....
והידיים החמות ...
יושיטו לי...
גביע בדמעות מלאה ...
עפה ...
אל הקור שיחמם אותי ..
עפה ...
אל הרעב ...
שיטהר אותי מהחטאים..
אל הכאב מתוק ...
המרפא אותי לאט .. .
אני....
עפה ...
אליך ...


לפני 15 שנים. 8 בפברואר 2009 בשעה 22:53

חושך. נקש של המצית והאור הרך מחבק את הידיים והרגליים קשורות ומתוחות כל כך שאי אפשר לזוז אפילו מילימטר ... הרגשה מוזרה זורמת בוורידים, דקירות ברקות וההרגשה הזו ממיסה את תחושת הזמן וחלל... אני שוכבת ללא תנועה... ממתינה בציפייה המתוקה .....

מול העיניים שלי רק הפנים שלך, ידיים והאש הרועדת כמו כנפיים של פרפר לילה. עכשיו... עכשיו ...
העצבים מתוחים עד הצלצול בתוך אוזניי.... כןןןןן!!!! הציפייה הופכת להיות גניחה לפתע ופיתול של גופי על הרצפה הקרה, מתי שהטיפה הראשונה נוטפת, שורפת וקופאת על החזה ... כתם שחור קטן ....
על פניך חיוך מסתורי .. מעט חשקני ומרוצה ... קולך בתוך הראש שלי : "את יודעת ... אני אוהב להתעלל בך ... "

המשמעות בקושי מגיע למוח הבוער מתשוקה, בפנים הכל בוער מהאש של הנר והמבט שלך ... המחשבות ניתכות.... ידיים והרגליים הלבושים בחשק, פעם מותחים את החבלים ואחרי שניה כבר שוכבות בעדר רצון לזוז .. הם אומרים לך שאני ממש קרובה לעננים, שאני נטלת על החוט ... זוחלת על הקצה של התודעה שלי ... שותה בלגימות קטנות את הנאה המתמשכת מתוך ידייך ... עומדת עם העקבים על המעקה ...

בגסות אתה מושך אותי מתוך הענן הזה, עם אש הזולגת בחופשיות על פנים ירכיי... ברגע הזה חבלים חותכים את כפות ידיי ורגליי..... אחרי זה שוב פעם .. בטן... חזה ... רגליים... חזה ... אני עפה ונוחתת ...
כמו אליס אני עפה בתוך המאורה של השפן ולא יודעת את הכיוון ... נעלמת בתוך האי ידיעה וחלל... הזמן הזר ... יקום המקביל ....

מתי שאתה רואה כל טיפה כמו בסרט איטי ... ואני מתפוצצת רק לאחר הנצח אחרי כל סופרנובה הנופלת על עורי... ורק אז אתה עוצר ונותן לי לנוח ... בעדינות מלטף את שערי ... או באכזריות גורם לי כאב שאיבד כבר את המשמעות שלו ... ומידי פעם מתוק ... ממלאה את פי איתך ... זה כמו נשיקה רק אינטימי יותר ... העונג בתוך אופוריה ... טעם שלך על שפתיי ...

אנחה ... ושניים הופכים לפתע להיות אחד ....

לפני 15 שנים. 8 בפברואר 2009 בשעה 17:14

יום אחד אנו נבין שבתוכנו חיים שדים, ולרוב אנו חיים את החיינו בלי להבחין בקיומם. וזה בגלל ששדים חיים עמוק עמוק בתוכנו, הם לא מפריעם לנו לישון, לנשום, לחיות.... לפעמים... לעיתים ממש רחוקות ... הם עם הציפורניים שלהם שורטים אותנו שם ... איפה שהוא עמוק בפנים ...

ואז מגיע רגע בו הם ממש מתקרבים אל הגרון... חונקים, צורחים, מתרסקים עם הכנפיים המתחזקים שלהם .... ומתי שכבר אין לנו כוח להחזיק אותם בפנים הם פורצים החוצה .... או כמה מתוק הרגע הזה!!!! העיניים שלנו נוצצות והלחיים בוערות ... ואנחנו בשבי של אופוריה מטריפה ... הולכים אחרי הקריאה ... .

אבל ברגע שנשחרר את השדים, כבר לעולם לא נוכל להחזירם ... והם תמיד ידרשו עוד מזון ... והגוף שלנו תתקוף רעב מטורף ... ואחרי שהטעימו מהמזון המיוחד הזה רק פעם אחת, השדים יבקשו אותו שוב ושוב ... ושוב ובכל פעם הם ירצו יותר ויותר ... ואם לא נאכיל אותם ... הם יאכלו אותנו ...