How you like me now

הרבה ביקשו ממני לפרסם כתיבה
והרבה זמן גם חשבתי על מה אכתוב ובמה ארצה לשתף
על רגעים שמחים? עצובים? כאלו שהגדירו אותי? כאלו שעוד מלווים אותי או כאלו שבכלל בחרתי לשכוח עם השנים..?

והאמת? אני לא יודעת איך זה יגמר
הבלוג הזה.. החיים עצמם
אם מחר או מחרתיים עוד אהיה כאן
לפעמים אני מרגישה שיש מלא משמעות לזמן שבו אני נושמת
לפעמים אני מרגישה כאילו כל דקה היא בזבוז משאבים ואנרגיה

וזה לא שאני חייה המון שנים - 19.9 שנים שהגוף הזה חיי.. נושם לפי ההערכות 20,000 נשימות ביום
קצת בזבוז כשחושבים על זה לעומק לא?
כמה אוויר הלך על לא כלום.
לעומת זאת הנשמה שלי נושמת לעיתים רחוקות.. היא למדה לאגור אוויר לטווח ארוך כי היא למדה שלא תמיד היא תקבל את האוויר שהיא זקוקה לו כי אני דואגת לאחסן אותה טוב טוב כדי שלא יפגעו בה שוב.

נולדתי בכורה לשני הורים דתיים הם ציפו לגאווה למישהי שאולי תמשיך את דרכם התורנית
הערכית והחברתית אולי כזו שתשמש דוגמא לאחותה ואחיה הקטנים..
אבל אפשר להגיד שהם לא קיבלו בדיוק את מה שרצו לפחות לא מה שהרגשתי שהם רוצים
את המילה "אכזבה" שמעתי פעמיים בחיים מאבא שלי
אמא שמרה על איפוק.. אבל אני בטוחה שגם היא לא מרוצה ממני הרבה פעמים

לרוב המילה הזו כואבת יותר מקליע או מסכין שחותכת את העור אבל אני משתדלת להדחיק אותה 

ואני לא בנאדם דיכאוני בהוויה שלי, בכלל לא.
לפעמים אני שמחה לפעמים אני מרגישה מלאת הערכה לחיים ולעולם
פשוט.. זה לא קורה מספיק

לפני 4 שנים (בקירוב) התחלתי לחיות את חיי בצורה שבה אני רואה לנכון
בהתחלה זה היה קשה כמו ללדת כמעט (אני חושבת) יצרתי דמות חדשה אבל לא באמת
אני אותה ילדה שעברה את אותן הדברים בילדותה
ויש כאלו שיגידו שזה מוקדם
שאני עוד באמת צעירה וזה נכון 
אבל חשוב להבין שאין לי הרבה זיכרונות ילדות
הרבה חורים שחורים יש שם 
רוב הפלאשבקים הגיעו אחרי שסיימתי יסודי
זה היה כמו שידור חוזר לתוכניות שלא רציתי לראות מלכתחילה.. לא כיף.

אז התחלתי ליצור את עצמי מחדש
סביב אותם פלאשבקים כי הם הבסיס למי שהייתי בילדות
לטוב ולרע אני מי שאני היום
ואני לא חושבת שאשתנה עוד הרבה 

אני אוכל להמשיך לחפור עוד הרבה
ויצאתי קצת מבולגנת 

אז עד לפעם הבאה..

אוהבת (כמעט) את כולכם,

בייבי 3>