על הגדה

- אני גומרת את ההשתלמות בשעה שמונה.

- אחלה. תגידי, רוצה שאזמין חבר שיצלם?

שיואו, היה חם. בדרך כלל אני קושר כשאני לבוש, אלא אם מדובר בדברים אינטימיים בהרבה. אבל חם. גם בלילה. שיואו, היה חם. ציינתי כבר שהיה חם?

ועכשיו, אני צריך לחכות לזה שהצלם המוכשר להפליא יגמור לסנן את התמונות וישלח לי עוד ועוד.

חכו לזה.

עכשיו רק להצליח לשמור את תחושת התעופה העצמית ליותר מכמה שעות בודדות. לשמר את תחושת העוצמה הזאת, את המסוגלות. את האנרגיות. לשאת איתי את האנרגיה החיובית גם לתחומים אחרים.

הייתי משוויץ בתמונות, אבל יקח זמן לפני שאוכל. וזה היה עוד אלמנט נהדר בסשן, שליווה אותנו צלם שיודע מה הוא עושה, עם ציוד מעבר לעדשה של מצלמת אנדרואיד. תסלחו לי שאני עף על עצמי, כן, אבל היה וואו.

ובקרוב התחושה הזאת תתפוגג, כהרגלה.

אחרי כל השנים הללו, נשארתי עם האבחנה הנושנה. על אדם לשלוט בסרקזם, אירוניה וציניות, וכדאי שידע את ההבדל ביניהם. קל וחומר מישהי שאני מבלה איתה זמן.

זה די ברור מאליו שאת כבר לא בת עשרים אם את לא בת עשרים, נכון? כאילו, זאת פיסיקה בסיסית של מרקם הזמן-חלל, לא? הזמן מתקדם, משום מה. לא שמעתי אף פעם הסבר פיסיקלי סביר ללמה זה קורה, בכלל, אבל בטח אם הייתי שומע את ההסבר לא הייתי מבין אותו. אבל הוא מתקדם, משום מה. גם אני כבר לא ילד בן עשרים, גם אם אני לפעמים דביל כמו כזה.

כן, אני כותב עלייך.

מה כבר ביקשתי?

האתר הזה מאכזב אותי. אין כבר כבוד לאנשים ולצרכים שלהם.

דחוף!

בכלל, שולטים אמיתיים לא טועים. ובטח לא שולטות. אנחנו כולם מושלמים. הו! מושלמים!

אין לגיטימציה לטעויות. אין לגיטימציה לחשיפת טעויות. לשיחה עליהן. ואני אפילו לא מדבר על פגיעות אמיתיות. וכמעט כל מי שמתעסק בקשירות מספיק זמן, יצליח להיות מעורב מתישהו בפגיעה עצבית. כן, גם אני. גם כקושר, וגם כנקשר. זה ספורט מסוכן. אם מישהו מבטיח לך שאין שום סיכון כשהוא קושר, תברחי.

ובקשירה הקטנה הזאת, הו כמה טעויות עשיתי. קטנות כולן. שום דבר מהותי. בעיקר כתוצאה של המשחק עם העמוד. עמודים הם חלקים, וחבלים מחליקים עליהם אם לא נזהרים. ראו למשל בתמונה את השוק שלה. רואים את סימני החבל מאיפה שהוא ברח. זאת למשל טעות שהנקשרת אפילו לא שמה לב אליה. כי אני מספיק מנוסה כדי להמנע (בדרך כלל!) מה"אופס!" בזמן אמת. אז מה אם היא לא שמה לב. כבר דיברתי איתה על זה, והיא ככל הנראה תקרא את זה כאן שוב. והיו עוד דברים, אבל זה ביני לבינה. אם אני מצפה שהיא באמת תסמוך עלי בדברים הגדולים, אני חייב להיות כנה איתה בדברים הקטנים.

אבל משום מה, אני יחסית חריג בקטע הזה. כמה פעמים יצא לכם לשמוע קושר או שולט שמודה בטעות? וזה כי זה מסוכן. אין מרחב שמקבל שיח כנה בעניין. רק לפני שבוע-שבועיים מישהי כאן עשתה לי גוסטינג רגע אחרי שדיברתי בכנות על טעות מלפני שנתיים. וכאמור, יהיו אנשים שיבטיחו לכם שאם עושים דברים בצורה מושלמת, לא יהיו פגיעות. בולשיט. לכל אחד יש גוף אחר. לכל אחד העצבים עוברים במקומות קצת אחרים. אין כזה דבר "מושלם". והנזק, מיקרו-נזק, עשוי להצטבר מקשירה לקשירה. אם מישהי נקשרת במשך שבוע כל יום עם קושר אחר, זה מסוכן מאוד עבורה. כל יום העצבים ימעכו קצת יותר, ופתאום, בום. אז איזה קושר אחראי לפגיעה? האחרון? גם אם הוא עשה הכל נהדר, ופשוט לא היה מודע לקשירות הקודמות?

אז חשוב לדבר על טעויות. כמובן שעם השותף\ה. חשוב להכיר בהן, לזהות אותן, וללמוד מהן. נניח, החבל על השוק? הוא לא היה מחליק אם במקום להתחיל באזיק-קרסול כמו שנהוג להתחיל קשירות, הייתי ממקם את האזיק על הרגל בין גומץ הברך לחלק העליון של שריר התאומים משם הוא לא היה מחליק מטה, וכל המבנה היה יציב יותר. אבל זה משהו שאפשר להבין רק אחרי שנועצים בטעות מבט כנה, וחושבים - איך אני נמנע מכך פעם הבאה?

אבל לא, לא באמת. אני הרי הו כה מושלם. אני אף פעם לא באמת טועה!

היא: מתי אתה מגיע? אני צריכה צומי.

גם היא: טוב, יש לי חתלתולה חדשה...

אני: ואת מצפה לקבל צומי בעצמך?!

זהו, לא?

בחורשה עתיקה. בחוף הים בלילה. ביריד פיות. בכביש סואן.
צריך לפקוח את העיניים. ולראות. כי לא מספיק להרגיש. צריך לדעת. ואז להרחיב את הריאות. ולשאוף. את היובש והרטיבות והניחוחות והפרומונים והמשקל והמוזיקה של העולם. צריך להכניס פנימה את כל הקצב וכל מה שאיננו וכל מה שיכול להיות. את החיוך שלה ואת אגלי הזיעה והצמרמורת שהיא חושבת שנעימה לה, וכנראה צודקת. קסם מקבלים. אי אפשר לקחת אותו בכוח. אי אפשר לכפות על העולם להכנע לך, אפשר רק לבקש. ולהתמסר לקסם, ולתת לו בזרום במערכת הלימפה שלך. לתת לו לפעום במערכת העצבי ההיקפית. לרטוט בעצבים הקרניאלים.ללהוט ולהקפיא אותך בו זמנים, בצבעים שלא ידעת על קיומם. קסם לא לוקחים. קסם מקבלים. וניתן ואפשר וצריך לבנות את העולם בו הקסם מגיע אליך. וצריך לבקש.