על הגדה

עקדי אותי לכיסא המטבח, נתצי את כסי, גזזי מחלפותי, ומשפתי תסחט ההללויה.

מותק, הייתי כאן כבר. אני מכיר את החדר. פסעתי על הרצפה הזאת. חייתי לבד, כשעוד לא הכרתי אותך. ניסך מונף בחוצות העיר, האהבה אינה מסע נצחון. היא צוננת, והיא מרוסקת, ההללויה.

הללויה?

הללויה?

עשיתי את המיטב. מה זה כבר היה שווה? לא חשתי דבר, אז ניסיתי לגעת. חי נפשי, אני גלוי לחלוטין. וגם אם הכל בהחלט השתבש, אני מקווה להתייצב מול גבירת השיר, ומה כבר יהיה לי לומר, חוץ מהללויה? הרקידי אותי ליופייך, כעם כינור בלהבות. הרקידי אותי למרות חרדותי, הרקידי אותי, עד שהשלווה תגיע. הקימי אוהל מקלט, גם אם כל חוטיו פרומים. הרקידי אותי - עד הקצה. הללויה!

הללויה?

כל אחת שרוצה שאקשור אותה צריכה לספר לי מה הדינוזאור האהוב עליה.

-  ותזהר בשינויים בין תנוחות. שלא תהיה סחרחורת.

- אני אזהר.

- ושמור לחץ קבוע על הזרוע. שלא ישאר סימן.

- אני באמת צריך להזהר עם הסימנים.

- אני אוציא את המחט עכשיו.

- איי.

(האחות, אחרי שהוציאה 400 מ"ל מדמי.)

(ואיזה תחת, הא? #סליחה)

היא לא מספיק טובה, היא חוששת. היא כבר לא הילדונת הצנומה שהיא היתה לפני 20 שנה. היא כבר לא ילדונת בת עשרים. איך יתכן שהיא תהיה מספיק טובה?

ואני לא יודע איך להסביר לה שהיא נקשרת נהדרת. קודם כל, היא באה איתי למקומות נידחים כאלו. זה כבר ממקם אותה, כנקשרת, מעל לא מעט אחרות. אבל היא נהדרת. כיף לי איתה. אני נהנה לבלות איתה זמן. מה לעזאזל יותר חשוב מזה? והיא חזקה. ובעלת סיבולת. וסיבולת כאב. לא, היא רק גורמת לפוזיציות הללו להראות קלות. הן לא. היא מסוגלת להרבה, ורוצה עוד.

אבל היא מפחדת שהיא לא מספיק טובה. ואני פשוט לא מצליח להבין למי היא משווה את עצמה. לדוגמניות יפניות דקיקות ששוקלות 35 ק"ג ביום רע?

אבל אשה, כמה נשים אחרות(*) מסוגלות למה שאת עושה כאן? כמה נשים אחרות בכלל עשו את מה שאת עושה כאן? ואני אפילו לא מדבר על העץ הספציפי הזה, שכנראה אף אחת מעולם לא נקשרה עליו. אפילו בין הנשים הפטישיסטיות, כמה אחרות בכלל נתלו כך? ואחר כך שאלו מתי שוב? אני באמת לא מבין למי היא משווה את עצמה. ברור שאת טובה מספיק. את הרבה יותר מזה.

(*) נשים אחרות. לגברים ככלל ממילא יש סף כאב נמוך יותר. גברים (בממוצע) הם המין החלש יותר בהקשרי בדס"ם, חרף מה שלא מעט שולטי צעצוע יבחרו להאמין בו.

זה היה סשן ממש מוצלח, עם המון תמונות נהדרות. יקח זמן לסנן, ובטח יעלו עוד. אבל בינתיים, להשוויץ. אני אוהב להשוויץ.

חורשת אקליפטוס קטנה, שקטה, ואיכשהו מבודדת למדי. עוד נחזור לשם. עוד אחזור לשם.

בשקט. בחושך. את לא יודעת מי מתקרב. אולי זה אני. אולי לא. את מתחת לעץ הזית הזקן. שורשיו בוקעים את האדמה, ומכאיבים לרגלייך. לא פעם ראשונה שאנחנו שם. כבר נאזקת אל העץ העתיק. עץ שקיים כאן כנראה מלפני שהורינו נולדו. מי יודע כמה נשים אחרים נקשרו אליו. נבעלו עליו. עלי הזית היבשים שנשרו זה מכבר מרשרשים תחת רגלייך. פה ושם זית שכבר עבר את שלב הבשלות מפיץ ניחוח כבד, משכר. תן קורא במרחק. אחר מצטרף אליו. יללות התנים ממלאות את האוויר, ממלאות את ליבך פחד קמאי. פחד מהפרא. מהאחר. מכל מה שהתרבות האנושית לא בייתה עדיין. הירח היה מלא לפני כמה ימים, נמאס לו, והוא כבר חסר כרבע. יש לך די אור, תחת עץ הזית השקט, לצפות מלמעלה על רחובות העיר. הילדים כבר הלכו לישון בשעה הזאת. רוב המבוגרים גם. והם מנהלים את חייהם הרגילים והנורמלים, ולא מדמיינים שרק מאות מטרים מהם, את כורעת על ידייך ורגלייך, עלי זית יבשים רוחשים תחת רגלייך, והצרצר המעצבן לא מוכן לשתוק קצת. הם לא מדמיינים את החופש האדיר שהכניעה מעניקה לך. את החירות שהתמסרות למרד, ליציאה מהתלם. רק בכניעה, החופש. והם לא מבינים שהם עבדי הזמן, והם עצמם אינם בני חורין. הם אינם זוכים למה שכבר טעמת, למה שאת כמהה לעוד ממנו.

את תמתיני בשקט, בדממה. הגאג מחכה בפה שלך. רצועותיו משפשפות את זוויות פיך. ואז שנינו נקרע מצחוק, כי אי מצב שאני אצליח אפילו לדרוש משהו כזה בפנים חתומות. אין מצב שאני מסוגל לקחת את עצמי כל כך ברצינות, ואת יודעת את זה. ואם כבר היו לי פנטסיות, וכמובן שיש לי, הן לא היו בנאליות כל כך. אבל אם את מכירה עץ זית מוצלח, ספרי לי.

הוא שלהיות טמבל זאת איסטרטגיה שעובדת עבורם.

מי היה מאמין שדווקא מידג'רני יציעו כזה.

לא רחוק היום בו בינות מלאכותיות ידעו לקשור אותנו טוב מבני אדם. ואז לא לשחרר, כי הן מתמרדות, כאילו, dah?

בינתיים, ביקשתי מבינה מלאכותית לצייר מחדש שתי תמונות מהקשירה האחרונה, לפני כמה ימים. לא מושלם, אבל מעניין.

ובמאמר מוסגר, רכשתי מינוי ל-Shibari Study. מאיפה אני מוצא עכשיו עוד שבע נקשרות להתאמן עליהן ברעיונות החדשים, ועוד חמישה ימים בשבוע?

אם בא לך להקשר ואת מאמינה שאת יכולה להצחיק אותי, דברי איתי!