על הגדה

- ...ונניח, אפשר אייל גולן...

- לא. אני לא...

- אתה לא יכול לשלוף ככה פתאום גבולות שלא דיברנו עליהם.

- בטח שאני יכול. אבל בסדר לא גבול. רק שלא יהיה...

- ומה עם שלמה ארצי, נניח?

- לא לא לא. זה גבול. בשום פנים ואופן לא. 

היא רוצה לחזור לשם. אני פחות מעוניין. בדיעבד, הבנתי שהיו שם סיכונים שאני לא מוכן לקחת שוב.

ובלי קשר, תגידו, האופציה למרכוז תמונות עובדת לכן?

אני שונא את הביטוי הזה, אבל אני לא בליגה שלה.

ילדה יפהפיה. עוצרת נשימה. ואני יודע מה אני רואה כשאני מביט במראה.

ועדיין.

מלודי חשבה שקשירה זה דבר שיעשה לי טוב. צדקה, מסתבר.

לא זוכר אם העלתי כאן. כנראה לא. ואם כן, אז מה.

הרעיפו עלי לייקים, בבקשה. מה יצא לכם מלשמור את אלו לעצמכם?!

שמישהי תערסל לי את הראש, ותשקה אותי מבקבוק, עד שארגע.

מה כבר ביקשתי.

- תקפל לי את ערימת הכביסה.

- כן גבירתי.

- ...

- רגע. זה סדין עם גומי. אני לא מקפל סדינים עם גומי.

- ...?

- בסדר. הפעם אני מקפל. אבל להבא, נתייחס לזה כאל גבול.

שולטת מחבקת את הנשלט שלה, מרגיעה אותו, ומבטיחה לו שהכל יהיה בסדר.

אחרי לילה מוצלח בדאנג'ן, החלטנו לקשור עוד. הגענו לשדירת פיקוסים קטנה ומרהיבה, במתחם נטוש.

ופתאום מלחמה.

החמאס האלו. מוציאים את החשק.

החיים שלי הם ככל הנראה קומדיה. קומדיה זה לא בהכרח דבר טוב. הבסיס של קומדיה, ברוב המקרים - מאפרים קישון ועד הקומדיות הרומנטיות - הוא התעללות כזאת או אחרת בגיבורים.

והחלק הכי מוזר הוא עד כמה לפני אפילו חמש שנים הדברים שאני עושה היום היו נשמעים לי מוזרים. אני עומד במועדון, מסדר את החבלים אחרי קשירה, סשן של חבלים עם אסטרה כאב, ובאה מישהי ומבקשת שאקשור אותה. מישהי שכבר קשרתי בעבר. אבל ניתקתי איתה את הקשר. ואני מסרב לקשור אותה שוב, והיא מורידה חולצה ומורחת עלי את הציצים שלה כדי לשכנע אותי להסכים. ואני ממשיך לסדר את החבלים, ומנסה להתעלם במופגנתיות (כן, אני יודע). וציצים יפים ומוצלחים, דווקא. לא אומר. אבל אני לא טוב בלתת לאנשים הזדמנות שניה לפגוע בי. סליחה, קוראים לזה "לסלוח". אני לא טוב בלסלוח.

כשהתגרשתי, בן דוד שלי ניסה לנחם אותי, ואמר שעכשיו אני עומד לזיין המון. אני לא מזיין המון - אני אפילו לא מחפש את זה - אבל שנשים ירצו עד כדי כך בחברתי?! קומדיה. החיים הם קומדיה. ולא אחת סבירה כל כך.