אזהרות טריגר: אלימות מינית. מין לא בהסכמה. החפצה קיצונית.
הפרקים הקודמים:
2.
ניסיתי לנחור בבוז. כנראה שזה יצא יותר כמו גניחה דואבת. שכבתי על הרצפה, חסרת אונים, החבלים שלו מלופפים סביבי. “מה אכפת לך בכלל?”, שאלתי.
“חשובה לי מאוד הבריאות שלך, ילדונת, אני חושב שתוכלי לעזור לי כאן, ואת יודעת, עדיף אם העצמות שלך יהיו שלמות. בת כמה את בכלל? קשה לי להעריך את הגילאים שלכם, הקצרים.”
קצרים? אם הייתי עומדת הייתי בטח גבוהה ממנו בחצי מטר. אבל הוא עמד לפני, וחייך. “15? 16?”, שאל.
“אני אגאת'ה בת אלג'רנון ולודמילה, סמלת שניה בצבא הדוכסות הגדולה, ואני לא חייבת לומר לך שום דבר מעבר לכך. אני מצפה לתנאי שבי הולמים בהתאם לתקנות האלים. אבל רק שתדע שאני בת 28!”. משום מה, מכל הדברים שבעולם, פגעה בי דווקא הערכת הגיל המוטעית שלו.
החיוך המחורבן שלו רק גדל. “את לא ממש במצב לדרוש משהו, נכון? והאלים? כאן יש רק אחת. אני יכול להבטיח לך שתקבלי יחס טוב בהרבה מזה שכוהניה מורים עליו. כאמור, אני מעדיף אותך בריאה ושלמה.”
הוא סובב את אצבעו בתנועת קסם. לא קרה כלום. חשתי באחד הקמעות רוטט, מגן עלי מאיזה כישוף שהוא לא ניסה.
“קמעות הגנה, אה? חשדתי שאת נושאת עימך משהו כזה. בגלל זה העדפתי להשתמש קודם כל בחבלים, ולא בכישוף ישיר. אין ברירה, נאלץ לפרוק אותם". הוא פסע רגע לחדר השני, וחזר עם סכין בידו. “אל תזוזי. אני באמת לא רוצה לפגוע בך". הוא רכן לידי, והתחיל לחתוך את הטוניקה שלי בין החבלים.
“לא! מה אתה חושב שאתה עושה?!”
הוא התעלם, והמשיך לחתוך. חששתי להשתולל, וממילא לא היה בכוחי לקרוע את החבלים שסבבו אותי. אחרי שהסיר את הטוניקה, עבר לחתוך את מכנסי. לא טרחתי לומר לו שממילא כל הקמעות היו בכיסי הטוניקה. הוא הסיר גם את העדי מצווארי, והניח אותו בצד. לא שהעדי סיפק לי ערך טקטי בסיטואציה, אבל היתה לו משמעות רגשית עבורי. הוא חלץ גם את מגפי, מקפיד משום מה לא לפגוע בהם
חשתי ערומה. הייתי ערומה. החבלים לא סיפקו כיסוי רב. אבל חישלתי את נפשי לעינויים הצפויים. הכינו אותנו לאכזריותם הרבה של האלפים, ובעיקר של כוהנות השחת שלהם. בכל זאת, קיוויתי לא לפגוש בקורב את אחת הכוהנות.
הוא החווה שוב באצבעו, והרגשתי מוזר. הייתי... בלי משקל כמעט? היתה לי בחילה, כמו באותה פעם יחידה שהייתי על סיפונה של סירה. בוודאי הייתי מקיאה, אלמלא היתה קיבתי ריקה. הוא תפס אותי מלמטה בשתי ידיו, והניף אותי בקלילות לאוויר. ואז לפת את שערי. ומשך אותי לכיוון הדלת. “בואי אחרי, שבע,” אמר בחיוך. כאילו שהיתה לי ברירה. רגע, ‘שבע'?!
יצאנו יחד החוצה, כשאני שטה באוויר, נמשכת משערי. הייתי כל כך קלה, כנראה, שהמשיכה לא כאבה אפילו. אבל לא חשתי מכובדת במיוחד באותו הרגע. הוא משך בקווצת השיער העבה שתפס, והוביל אותי למבנה אחר. המבנה נראה כמעט כמו אורווה. הוא באמת היה אורווה?! אבל לא היו כאן חיות משק...?
בפנים, הוא סובב אותי בקלילות למצב מאונך, וחיבר את אחד החבלים שכפתו אותי לשרשרת שירדה מהתקרה. האלף הקיש באצבעו, ובבת אחת כל משקלי חזר. נפלתי מרחק קצר, לפני שהחבלים ושרשרת נמתחו, והחזיקו אותי במצב מאונך. אצבעותי בדיוק הגיעו לרצפה, אבל זה לא היה מספיק כדי להחזיק אותי באוויר. והאלף, הוא חייך בשקט, נראה מרוצה מעצמו למדי.
“אנחנו כמעט מוכנים להתחיל,” אמר. "אבל קודם, יש לנו חשבון לסגור. באמת חשבת שתוכלי לפרוץ אלי הביתה, ולאיים עלי בחרב, ושלא יהיה לכך מחיר?!”
כמו משום מקום, הופיע בידו מוט ארוך ודק, אכזרי למראה.
