אזהרות טריגר: אלימות מינית. מין לא בהסכמה. החפצה קיצונית.
1.
אותו יום התחיל רע. בדיעבד, הייתי צריכה לדעת שהוא יתדרדר וילך. ובכלל, עד כמה אפשר לדבר על "ימים" באותו מקום נאלח? כנראה שאפילו תפילותינו לאלים לא נשמעות משם, ממעבה האדמה. או שאלינו בעצמם מפחדים לפסוע שם, במאפליה?
הייתי חלק ממחלקת סיור קדמית. לא היינו במלחמה רשמית נגד האלפים, אבל בעלי הדרגות בצבא חשו בצורך לדעת יותר על האפשרויות האפשריות בעתידים אפשריים... ובאמת, העולם שנחשף לעיני מתחת לאדמה היה כמעט בלתי נתפש. מערות עצומות בגודלן, מלאות פטריות ענק ועובשים שזורחים ומפיצים אור. או אולי היו אלו טחבים? לא יודעת. אני לוחמת. לא חוקרת טבע. נשלחנו לאמוד את הגיאוגרפיה ואת האמצעים להם אולי הצבא יזדקק בעת עימות מלא. הטובות שבטובות. לוחמות העלית של הדוכסות הגדולה. אבל גם הטובות בלוחמות יכולות לטעות. וכנראה שטעינו, כי נחשפנו. או נפלנו למארב? האם יתכן שהיתה בוגדת ביננו? יתכן שלעולם לא אדע.
הקרב סער. נלכדנו במבוי צר בין מערות. הקמעות הגנו עלינו ממרבית הכשפים האלפים של האלפיות, אבל אספקת החצים של הקשתים הגברים שלהם נראתה כבלתי נדלית. בחסדי אלורה הצלחתי להסתתר. להמלט. אחיותי לא שפרו מזל שכזה. או אולי, במבט לאחור, הן היו ברות המזל?
לא היה עלי דבר חוץ מהחרב הקצרה שלי ובגדי. והקמעות המבורכים, כמובן. כוהני האור של הדוכסות הגדולה הכינו אותם כדי לסתור את קסמי האופל הטמאים. ולפי הקרב, נראה שהם עבדו נהדר. לחש אחר לחש התנפצו עלי מבלי להביא לשום תוצא. אבל הייתי רעבה, ועייפה. כל כך עייפה. בחסדי אלורה ספגתי רק פצעים קלים ביותר, ואת אלו ניקיתי באחד היובלים התת-קרקעיים, שהארץ הזאת שקקה בהם. אם רק היה להם אור אמיתי, יתכן שזאת היתה הפוריה שבאדמות. בכל מקום ראיתי גידולי פטריות ענק, וכמעט חשתי כגמדה לעומתן. אבל לא ידעתי ממה אוכל לאכול. ממה בטוח לאכול. כל חיי חינכו אותי לא לאכול פטריות שאיני מכירה. וכאן, כאן לא הכרתי כלום.
לאחר שעות של צעידה בשולי הדרכים ובצללים, מנסה לא להראות ולא להתגלות, ראיתי מרחוק משהו שנראה כבית חווה. הוא היה מוקף פטריות שגדלו בטורים מסודרים, מה שבוודאי היה שדה חקלאי. מה שגרם לי לתהות לרגע, בכל הזמן במעבה האדמה לא ראיתי כלל חיות משק. איך הם מסתדרים כאן ללא חיות?
הנחתי ידי על כת חרבי, לבטחון, והתגנבתי פנימה. קיוויתי שהבית ריק מיושביו, אבל הייתי רעבה מכדי להמתין ולסרוק כראוי. בכל מקרה, אוכל הרי להתמודד עם חקלאים, חשבתי. בוודאי כאשר הקמעות המבורכים עוד עלי. נכנסתי מהדלת האחורית, וניסיתי לחפש את המטבח. כבר לא היה אכפת לי, אוכל טרי או משומר, רק להרגיע את בטני. ולנוח קצת. ופתאום, בחלל המרכזי, ראיתי אותו. אלף מבוגר, מחודד אוזניים, כמובן. כמעט ננסי לעומתי. שלפתי מייד את חרבי, וניסיתי לחשוב איך לתקשר איתו.
האלף החל להניד אצבעותיו, בתנועה שחיוותה בבירור על קסם. לא דאגתי באותו זמן. הקמעות המבורכים יגנו עלי, בחסדי אלורה. אבל הוא לא כיוון אלי, מסתבר. ערימת חבלים שנחה בצד, מבלי שאפילו אשים לא אליה, התרוממה, ונטחה לכיווני. החבלי, כאילו היו בהם חיים, סובבו אותי ועטפו אותי וכפתו אותי עד כדי חוסר יכול לזוז. מעדתי, ונפלתי לרצפה, מבלי יכולת לבלום את הנפילה, ידי היו צמודות לגופי בלפיתת החבלים.
הייתי עקודה, כקורבן לתפלצת אופל.
האלף התרומם ממקום מושבו. “שלום! אני מקווה שלא שברת כלום?”, אמר באנושית רהוטה.
