זאת היתה משמרת ארוכה ומחורבנת. המזגן בקושי תפקד, והיו יותר מדי אורחים במסעדה. והקרח נגמר במכונה מהר מכפי שזאת הספיקה לייצרו. אבל עכשיו כולם כבר הלכו הביתה. תמר, השפית והמנהלת, ביקשה ממני להשאר לשיחה אחרי שכל העובדים יצאו. אף פעם לא סימן טוב.
"לא היית במיטבך היום," שאלה או אמרה.
"כן, אני מצטער תמר, אבל יש ימים כאלו..."
"תירוצים זה לחלשים. ולחולצה שלך יש כתמי זיעה. זה לא אסתטי. תוריד אותה."
"מה? אבל אין כאן אף אחד שיראה...?"
"תוריד, אמרתי."
היה משהו כל כך חזק ומוצק בקול שלה, שלא התווכחתי עוד. הסרתי את החולצה. המבט שלה בחן אותי כמו הייתי חתיכת בשר שהיא עמדה לפרוס דק דק. "בוא אחרי".
שוב, היה קשה שלא לעשות את מה שאמרה. היא נכנסה למקרר התעשייתי, בגודל של חדר שלם, וסימנה לי לבוא אחריה. "עכשיו תתפשט."
"מה? את לא..."
"תתפשט. לא היית עובד טוב. אני דורשת את המקסימום מהעובדים שלי."
"עכשיו, ידיים על הקיר. ותשאר בשקט."
לא הייתי בטוח מי בכלל יכול לשמוע אותי שם, ומה יש לי להגיד בסיטואציה המשוגעת הזאת, והמסעדה ממילא... #ספלאט!#.החנקתי אנקה, וסובבתי את הראש. היא אחזה כף עץ גדולה. #ספאלט!#
"מה את...?"
"שקט," אמרה. ואפילו בלי תקיפות או תוקפנות בקול שלה.
"נראה שקר לך."
נו, אני עומד ערום במקרר תעשייתי. החמסין זה אולי בחוץ, אבל פה אוסלו א'.
יד שמאל שלה לפתע אחזה לי בזין החשוף. "קר לך, נראה לי."
#ספלאט!#
#ספלאט!#
#ספלאט!#
והיד שלה אוחזת לי בזין, שלאט לאט מתקשה, למרות הכל.
"חסר לך שאתה גומר לי במקרר. אתה לא מבין עדיין כמה זה עומד לכאוב לך אם תטנף לי את המקרר."
#ספלאט!#
#ספלאט!#
#ספלאט!#
"אתה תהיה יותר טוב מהיום." איכשהו, לא יכולתי שלא לשים לב שלא היה סימן שאלה בסוף המשפט שלה.
#ספלאט!#
הייתי על סף דמעות. לא בטוח מאיזה כיוון של הסף. היד שלה לחצה על הזין שלי פעם אחרונה, ושחררה.
"אני יודעת שאתה מעדיף להשאר כאן במקרר, אבל אנחנו צריכים לנעול. צא ותתלבש, ותשטוף היטב את כף העץ הזאת."
והלכה.