זה היה יום ארוך בעבודה, כרגיל. הבוסית התעמרה בי, כרגיל. הלקוחות היו קרציות, כרגיל. וכל הזמן רק חשבתי על כך שבסוף אגיע הביתה, ואלך לישון. לישון. אולי לחלום. מה אולי. מאז שביקשתי להשתתף בניסוי של גרסאת הביתא של 'פז', תמיד היו חלומות. אותו חלום, בעצם.
היום נגמר, בסוף. חזרתי. מקללת את הפקקים באיילון. יש שתי עונות באיילון - עונת השיפוצים, ועונת השיפוצים. ובזאת ובזאת יש פקקים.
אבל הגעתי בסוף. חלצתי את הנעלים היפות מדי והבלתי נוחות מדי, נחלצתי מהחזיה, ובהיתי בשום דבר מיוחד דקות ארוכות. הייתי משקרת לעצמי שזאת מדיטציה, שנועדה לאגור אנרגיות בגלל הלילה, אבל הייתי מותשת מכדי לחשוב על תירוצים. לבסוף קמתי, התקלחתי, והתלבשתי לקראת שינה. תחתוני בוקסר של האקס, וטי-שרט של האקס. מי אמר שלאקסים אין שימוש. בדקתי שכיפת ה'פז' נטענה במשך היום, חבשתי אותה על ראשי, ונשכבתי. מעניין מה חלומות יבואו. נו, ברור מה חלומות יבואו. אותו חלום בכל פעם.
# # # # #
התעוררתי במיטה רחבה ונוחה, בחדר רחב ידיים ומואר היטב. אותו החדר הרגיל שלי כאן, בראש המגדל. כל האחוזה הזאת היתה שלי, בעצם. למדתי את סיפור הרקע לאורך הביקורים בחלומות. הייתי סוג של בת אצולה, בת חמישית של בת חמישית ליורשת הכתר, או משהו כזה. הרבה כסף, אפס אחריות. חלום. פשוט חלום. ואחוזה מבודדת במקום עם מזג אוויר שמעולם לא היה פחות ממושלם. ניסיתי לשאול את התמיכה של פז-חידושים אם זה עולם שהם יצרו בעצם, אבל הם טענו שכל אחד יוצר לעצמו את החלומות שלו, והם לא מתערבים. רק גורמים לחלומות להגיע מהר יותר, להמשך יותר זמן, ולהיות טובים. ניסיתי לשאול איך הם יודעים מה הם חלומות טובים, וקיבלתי רצף ג'יבריש טכני שנראה כאילו יצא מפרק של סטארטרק.
ירדתי לגן, לאכול את ארוחת הבוקר שלי. המשרתת הרגילה, אגאת'ה, חיכתה לי עם מאפים טריים ומיץ סחוט שלא הכרתי. השיער הכחול שלה היה שזור היום בעשרות צמות דקות. כן, לכולם היה כאן שיער מוזר. לי היה שיער כחול בהיר וחלק, שהגיעה עד התחת. אני תוהה מאילו חלקים בתת מודע שלי שיער כחול הגיע לחלום. היו לי כאן גם ציצים גדולים ומוצקים, ובטן שטוחה - על אלו לא תהיתי מאיזה תת מודע הגיעו. הייתי מהממת, כאן. כמו שתמיד רציתי להיות.
"אגאת'ה, נראה לי שאצא לרכוב היום. מזג האוויר מקסים כל כך."
"כמובן, גבירתי. שאומר לביולה להביא את טומי?"
"לא, אגאת'ה. היום אני רוצה את אלברי."
"בהחלט, גבירתי. אומר לביולה."
נהנתי בינתיים מהשקט, מהמיץ הלא מוכר, ומהפרפר הססגוני הענק שנחת על השולחן. הוא הביט בי כאילו אנחנו מכירים. כמעט חשבתי שהוא מחייך אלי. ואז התקרבה ביולה, מוליכה ברסן וברצועה את אלברי. ביולה, כדרכן של שפחות אורווה ורפת, לא הורשתה ללבוש בגדים, מעבר לחצאית העור הקצרה בה נשאה לעתים כלי עבודה. שדיה הגדולים והכבדים היו חשופים, כשטבעות גדולות תלו בפטמותיה. פניה נשאו את המבט הרגיל של תערובת בין שעמום ופחד מעונש. טוב, גם בעולם החלומות לא כולן מרוצות!
אלברי, לעומתה, היה יצירת מופת. גבוה. שרירי, משורטט היטב, ואיבר מין שהיה יכול לגרום לי להזיל ריר, אלמלא היה כלוא כרגע בכלוב הפלדה הקטן. כדי לשלוט בבני-הפוני כאן החזיקו אותם צנועים בכל עת, ונראה שנסחפו קצת עם גודל הכלוב. גם מבלי שיהיה מגורה, הזין שלו נלחץ דרך סורגי הכלוב הקטן שלפת אותו. העברתי את ידי על גופו של אלברי, נהנית מהמגע ברכוש שלי. העברתי את האצבע לתוך הטבעת הגדולה שבפטמתו, ומשכתי אותו אלי. נהנית מלהפגין את כוחי על גבר כל כך גדול וחזק. וחי האלילות להן סגדו כאן, גבר כל כך יפה. הוא לא היה יכול להתנגד, כמובן. ידיו עדיין היו אזוקות מאחורי גבו. ראיתי את הזין שלו רוטט בכלוב. "מה קרה, מסכן, נבהלת?", שאלתי מקרבת את ראשו לראשי, בהנעת הטבעת שבפטמה. הוא לא ענה, כמובן. לא הצלחתי להבין אם אילפו אותו ממש טוב, או שמנעו ממנו באיזשהו אופן - פיזי? כירורגי? כימי? - את יכולת הדיבור. אבל כל כך התענגתי על העוצמה שתנועת אצבע קטנה אפשרה לי לגייס. גם אם זה היה רק חלום.
"תעזרי לי לרתום אותו לעגלה?", שאלתי את ביולה.
היא הנהנה. נראה שגם לה היה אסור לדבר בנוכחותי.
"אבל קודם, בעצם, את יכולה להוריד את הכלוב הזה מהזין שלו?"
היה נראה שדעתה לא הכי חיובית מהעניין, אבל היא שלפה את צרור המפתחות מכיף חצאית העור שלה, הסירה את המנעול הקטן, ולאחריו את שאר הכלוב. כן. לזין הזה חיכיתי כל היום. אבל קודם להתרחק קצת מההמולה. האחוזה שלי כאן רחבת ידיים דיה.
ביולה המשיכה ורתמה את אלברי לעגלת הרכיבה. שני שוטים ושני מגלבים כבר היו מוכבים בסלסלה שלילד כיסא הרכב. התחלתי לעלות כשניגשה אגאת'ה והושיטה לי בדאגה חגורת עור מעוצבת שאליה היתה מחוברת חרב בנדנה. "קחי את זה איתך, גבירתי. יש שמועות על זאבנים שמסתובבים באיזור". לא היו לי שום כוונות להשתמש בחרב, או אפילו ידע איך לעשות את זה, אבל לא היה לי כח לויכוח היום. חגרתי את החגורה ורכסתי את האבזם סביב מותני.
ו… סווייש! בצליפה קלה התחיל אלברי בריצה על הדרך הסלולה מבית האחוזה. לא ידעתי אל היכן היא מגיעה, אבל לפחות בקילומטרים הקרובים לא היה כלום, מעבר לאדמות שלי.
סווייש! אלברי עבר לריצה מהירה יותר. לא הייתי סדיסטית, לא נהנתי להכאיב לו, אבל… נהנתי בעצם להכאיב לו. אבל לא חשבתי שזה הפך אותי לאדם רע, להכאיב ולנצל דמויות בסיפור שלי. בחלום שלי. כאילו שסופר ירגיש רע אם יהרוג ביסורים את אחת הדמויות שלו.
הרוח נשבה על פני, השמש האירה ברכות, ותוואי הנוף הרגוע נמשך לאורך קילומטרים. מדי פעם הצלפתי באלברי באחד העזרים שקיבלתי. הוא מעולם לא התלונן. אחרי כמה קילומטר, הנחתי את מושכותיו לפנות ימינה, אל כר שהכרתי על גדת הנהר. אהבתי לבוא הנה.
עצרתי אותו בכר, חלצתי מהכרכרה, ושחררתי אותו. לקחתי אותו מהמושכות שהיו מחוברים לרסן בפיו, והובלתי אותו אל הנהר. הוא כרע, והוריד ראשו, ושתה מהמים. לא דאגתי מזיהומים במים. בתקופה בה היה החלום עוד לא המציאו מים מזוהמים. לאחר ששתה דיו, החזרתי אותו את פיסת דשא, והנחתי אותו לשכב עת גבו. דאגתי שיהיה לפחות שוט קצר אחד בהישג יד, והתיישבתי על פניו.
זאת תמיד היתה פנטזיה שלי, גם בעולם האמיתי. גבר שישרת אותי כך. שידאג קודם כל לצרכים שלי. לאושר שלי. לסיפוק שלי. וכאן, זה היה הסיפור שלי, החלום שלי, והגבר המושלם רק חיכה לציית לכל פקודה שנתתי לו. ואפילו לא נדרשה פקודה מילולית. מספיק היה שהכוס שלי התקרב אל פניו, ושפתיו עטפו אותי, ולשונו נחלצה ממתחת לרסן ועיסתה את כל שהגיע אליו. הכוס שלי טפטף על פניו, ותנועות האגב שלי קדימה ואחורה צבעו את פניו במיץ שלי. או איך קראו לזה בספרים הישנים? "פרח נשיותי"? זין על פרחי הנשיות, הכוס שלי זיין את פניו היטב. רוב הזמן אחזתי בטבעות הפטמות שלו, קצת שולטת בתנועותיו, קצת מכאיבה, ובעיקר מזכירה לו למי הו שייך. ומדי פעם, סוויש-סוואש מהשוט, על רגליו. נזהרתי לא לפגוע בזין שלו. עמדתי לעבור לרכב עליו בעוד כמה רגעים, הרי. והוא היה כל כך גדול, מוצק, יפה כל כך. ושלי. עד כה, כל דבר שיצא לי לראות במקום הזה היה שלי.
ופתאום, רעשים מהצד. ופתאום, ראיתי דברים שלא היו שלי? איש זקן ומצומק רץ לכיווני, כשאחריו רודפים… אני אפילו לא יודעת מה הם היו. גמדים קטנים? כלבים הולכים-על-שתיים? יצורים קטנים, כמו אנושיים, עם פרווה חומה-ירוקה, וראשים של כלבים? וחרבות ביד?
"מקלט, גבירתי! אני דורש את חסותה של הנסיכה אומבריאלה בת לגוזין בת אנטילידה תחת הסכמי… נו, את יודעת!"
שכחתי את הכוס המטפטף שלי, קפצתי לרגלי. אני לא עומדת למות באמצע סקס אורלי. החרב היתה מונחת קרוב אלי. וידי פעלה מעצמה. תוך רגעים משליפת החרב, שלושה יצורים מוזרים היו מוטלים משוספים לרגלי. לא ידעתי שאני יכולה לעשות דברים כאלו. הגיעה להם, נראה לי, על שהרסו לי זיון כל כך מוצלח, עוד לפני שהתחיל. באמת שתכננתי להשתמש היטב בזין הזה. אבל עכשיו זה כנראה כבר לא…
הקמתי את אלבריק, וחיברתי אותו בחזרה לכרכרה. מסתבר שהענקתי מקלט והגנה למישהו שלא הכרתי בכלל. ואני אפילו לא ידעתי שאני כזאת. רכבנו ביחד חזרה בשקט אל בית האחוזה. "חלומות טובים", הם הבטיחו לי עם המתקן הזה. תהיתי איך אסביר להם שהפנטזיות האירוטיות שלא ידעתי אפילו שיש לי נהרסו על ידי ביקור של גמד.
# # # # #
בוקר חדש, יום חדש בעבודה. יום ארוך, כרגיל. הבוסית התעמרה בי, כרגיל. הלקוחות היו קרציות, כרגיל. ורגע אחרי ארוחת צהרים, מתקשרת לימור, המזכירה. "נילי, יש כאן מישהו שממש רוצה לראות אותך. הוא לא קבע פגישה, אבל לא מוכן לעזוב. תוכלי לצאת רגע לראות מה הוא רוצה?"
קמתי, באנחה. הם לא יפסיקו למצוא דרכים חדשות להטריד אותי, למרות שכשלקחתי את העבודה עמדתי על כך שאני לא רואה לקוחות פנים אל פנים. אבל הם תמיד מצאו דרכים להיות מטרד.
מרחוק לא זיהיתי אותו. אבל מקרוב, הייתי בהלם מוחלט. זה היה האיש מהחלום. לבוש יפה יותר, נקי מפצעיו, מסופר אפילו, אבל זה היה הוא.
"אומבריאלה בת לגוזין בת אנטילידה לבית אנטילידה, את חייבת להקשיב לי, ולא להתווכח. כל העולמות בסכנה. ורק את יכולה לעצור הכל!"
אני חייבת לדבר עם התמיכה הטכנית של פז-חידושים. אני בטוחה שהמוצר שלהם לא אמור לעשות דברים כאלו.
"אין לנו הרבה זמן, אומבריאלה בת לגוזין. הנבואה ברורה בעניין הזה. את חייבת לבוא איתי עכשיו."
