(חלק א' אחר כך.)
רציתי שקט. רציתי שלווה. רציתי לקשור.
התכנון היה להגיע אחר הצהרים, כשהשמש נרגעת. הפקקים לחיפה שתו שעה לא צפויה. התמונות כאן, בתליה השניה, צולמו כבר ב"מצב לילה" של הטלפון. המצלמה מכוונת בערך מזרחה, קצת צפונה. מימיננו, הר הכרמל. לא בתמונה. מצל עלינו מהחום, אבל גם דואג לשקיעה מוקדמת יותר. הישוב ברקע, על מורדות הגבעות, הוא שפרעם, נדמה לי.
לא בדיוק מה שתכננתי, אבל זורמים. במפתיע, זאת לא תליה כואבת. רתמת האגן חזקה ויציבה, ורוב המשקל עליה. בתנאים סטריליים יותר, וכשאני לא ממהר כי השמש עומדת להעלם, זה יכול להגיע גם לדרגת "לא כואב בכלל". גם אם רתמת החזה היא מהחבלים החדשים והדקים והאכזריים יותר. רתמת האגן כן מחבלים "עבים". בכל זאת, מחזיקה את רוב משקל הגוף, ואני עדיין לא סומך לחלוטין על הכוח של החבלים החדשים.
אבל זאת מ'. מ' רוצה אתגרים. "לא כואב בכלל" זאת לא קשירה ל-מ'.
אז חיברתי את השיער לאחת הרגליים. חצי הוג-טיי, הפוך. פחות נעים, נראה לי. אבל עדיין שליו ורגוע. אני אוהב שליו ורגוע.