קשה לי לומר דברים כמו "מלכתי" בלי להתחיל לצחוק. "גבירתי" זה עוד בסדר.
ואז, דווקא בשיחה על מסיבות היי-פרוטוקול, נדמה לי, י' אומרת משהו. "כן, אבל אתה ממילא לא מתחבר לטקסיות". ופתאום הכל מתיישב. אני בן אדם עם שפע של קינקים, אבל מעט מאוד פטישים. וכאן זאת הרי לחלוטין פטישיזציה של טקסים. משמעות וחשיבות לסמלים, בניתוק (חלקי) מהכוונה, מהרגש. זה לא שאני מתמסר פחות, או נכנע פחות כשאני נשלט. זה שאני לא מצליח להתחבר לטקסים שרירותיים.
ולהפך.
נשלטת פעם שאלה אותי איך לקרוא לי. מה זאת אומרת איך לקרוא לי. את יודעת איך קוראים לי.
- תקראי לי "אדוני ואלופי".
- אתה צוחק, נכון?
- ...
- אתה צוחק, נכון?
- ...
- תגיד לי שאתה לא רציני!
לפעמים, לא לענות לשאלות זה חוסר-התשובה הטוב ביותר. ואני לא צריך, לעצמי, את הטקס בו היא קוראת לי "אדוני". את ערומה על הברכיים מולי. ברור מה יחסי הכוחות שלנו, לא?
